עוד לפני שהוכרזו תוצאות הסיבוב השני בבחירות לראשות עיריית ירושלים, שר הפנים אריה דרעי כבר מיהר לשחרר למערכות החדשות סרטון ובו הוא מברך את ראש העיר הנבחר ובן חסותו, משה ליאון. מהפטרון השני של ליאון – אביגדור ליברמן – לא שמענו דבר. ליברמן היה אמור לחגוג את ניצחונו הדרמטי של מי שמגדיר את עצמו כאסיר שלו (בשיחה שפרסם אתמול גידי וייץ ב"הארץ"), אבל למי יש זמן להעלות את ירושלים על ראש שמחתו כשהרקטות מעזה מחריבות לו את הבית.

ליברמן תולה את התפטרותו בהפסקת האש בדרום (כניעה לטרור, כלשונו). הפסקת האש הזו אכן לכדה אותו במצב שאי אפשר לצאת ממנו טוב: אם הוא נתן לה את הסכמתו, הוא מצטייר (שוב) כקשקשן בלי כיסוי; אם הוא סירב – הוא נתפס כפיון חסר כוח ורלוונטיות מול נתניהו.

אבל ליברמן לא התפטר בגלל הפסקת האש, כמו שחמאס לא ירה רקטות בגלל הפעולה הצה"לית בחאן יונס. ארגון הטרור מחפש גפרורים להצית את חבית הנפץ בתזמון ובגובה הלהבות הנוח לו, ליברמן חיפש סולם לרדת מהעץ. בעצם, נכון יותר יהיה לומר שליברמן חיפש סולם כדי לצאת מהבור.

ברווז צולע בקרייה

את הבור הזה, יש להזכיר, הוא כרה לעצמו. ליברמן הוא לא הפוליטיקאי הראשון לגלות שדברים שצועקים מספסלי האופוזיציה לא רואים ממשרדי הממשלה; נתניהו והבטחת הפלת שלטון החמאס ב-2009 יכול לספר לו משהו על כך. אבל אפילו בתרבות הזו, האופן שבו ליברמן מילכד את עצמו היה חריג – ראוותני מבחינה מעשית ומטופש מבחינה פוליטית. כשליברמן קצב ב-2016 את זמנו של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בתרחיש היפותטי שבו יהיה שר הביטחון, הוא חייב היה לקחת בחשבון את האפשרות שבאמת יתמנה לשר ביטחון. ומה אז?

ובכן, בשנתיים האחרונות ראינו מה אז, ואתמול זה כבר התפוצץ לליברמן בפרצוף: הנייה מוביל את חגיגות הניצחון (האמיתי או המדומה) של חמאס על ישראל; ליברמן כותב נאום התפטרות.

את הכדור המדומיין שאיים על הנייה ירה ליברמן ברגלו שלו. כך הוא נכנס למשרד הביטחון, כברווז צולע, מסמן את עצמו כמעט מיד – או בתוך 48 שעות – כאדם שלא מסוגל לממש את הבטחותיו. עבור מי שמיתג את עצמו כמי שמבטיח ומקיים – "מילה זו מילה" הוא הסלוגן שמלווה אותו מאז בחירות 2013 – האיום על הנייה, שהתברר כצפוי כאיום ריק, היה רק הסמל האולטימטיבי לכך שגם הדימוי הליברמני הוא דימוי ריק. זה היה גם פתח לבוז וללעג שנמשך מאז ועד היום. אתמול גם איש מפלגתו לשעבר, שרון גל, התגולל עליו ("אפס מאופס", "רמבו צעצוע"); היום אפילו חמאס חוגג על חשבונו ("הכרה בתבוסה").

אי-מימוש האיום על הנייה הוא רק סמלי, כאמור. הוא מסמל את כישלונו של ליברמן להעמיד תשובה ניצחת למצוקה הביטחונית בדרום ולמצב בעזה, והוא מסמל את כישלונו המתמשך של ליברמן לקיים את הבטחותיו לבוחר. חוק עונש מוות למחבלים קיבל אתמול עוד ברקס משפטי משמעותי בדרך לספר החוקים; חוק הגיוס מאיים על שלמות הקואליציה; תכנית חילופי השטחים שאיתה פתח ליברמן את קמפיין הבחירות ב-2015 – "אריאל לישראל, אום אל פאחם לפלסטין" – אפילו לא נמצאת על שולחן שרטוטים כלשהו; וחוק הנאמנות נקבר קבורת חמור. אצל ליברמן, מסתבר, מילה זו מילה – ולא יותר.

ממשיך לאיים על ישראל, הנייה (צילום: חדשות)
איום ריק. הנייה | צילום: חדשות

הבטחות לא צריך לקיים

אבל את כישלונו האמיתי לא רואה ליברמן במשרד הביטחון (במסיבת העיתונאים טען שהצליח בתפקידו – תוך שהוא מונה בחוסר מודעות מוחלט את כל הכישלונות שלו להשפיע על מדיניות הממשלה), אלא בסקרים. במקום למצב את עצמו כמאצ'ו ששומר על ישראל, או כבריון השכונתי שמשנה את יחסי הכוחות במזרח התיכון וגורם לשליטי האזור לשקשק, ליברמן ראה איך הוא הופך למושא לעג ואיך מפלגתו מדשדשת בסקרים, ובימים קודרים במיוחד אפילו רואה את אחוז החסימה מלמטה.

בנסיבות הללו, התפטרותו של ליברמן לא הייתה בחירה; היא הייתה כמעט כורח המציאות. לא רק שהממשלה לא קידמה את מעמדו כמנהיג ימני לצד נתניהו; היא הייתה עבורו כספינה טובעת. אז הוא קפץ על הרפסודה ברגע שראה הזדמנות. כעת, מבחוץ, הוא יוכל שוב לאגף את נתניהו ובנט, למצב את עצמו כמנהיג הימין האמיתי וכנציגם של תושבי הדרום המאוכזבים, ואולי להציל את מפלגתו – אם לא את עצמו ממש – מגלות פוליטית לאחר הבחירות. כבר בפתיחת מסיבת העיתונאים הוא כינה את הפסקת האש "רפיסות" – תגובה שדובר חמאס היה חותם עליה. עם ההתפטרות, ליברמן גם חוזר לאזור הנוחות שלו: המקום שבו אפשר להבטיח בלי לקיים, לאיים בלי לממש, לדבר בלי לעשות.

זה נראה כמו מהלך חסר סיכוי, אבל אנשים עם גוף פוליטי גוסס משל ליברמן כבר השתקמו. אם הוא צריך תקווה, הוא רק צריך להסתכל על נתניהו: האיש שב-1999 פרש מהפוליטיקה אחרי שהובס על ידי אהוד ברק ושהושפל על ידי אריאל שרון בפריימריז בליכוד ב-2002 הוא היום הפוליטיקאי הכי חזק בישראל. כל כך חזק עד שהוא אפילו מוכן לא לצאת למלחמה בחמאס.

יחסי אהבה-שנאה על פני 3 עשורים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, חדשות)
מי כופה על מי? ליברמן ונתניהו | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, חדשות

נקמתו של איווט

נתניהו לקח על עצמו סיכון פוליטי לא מבוטל כשנמנע שוב ממבצע צבאי בעזה. ערי הדרום הן מעוזיו הפוליטיים, ותסמכו על נתניהו שהוא צפה את תגובת הזעם של התושבים. אבל האיש ששאלת הישרדותו הפוליטית טורפת את שנתו עד כדי בדיית מעשיות על תכנית הפיכה קונספירטיבית מבית ריבלין-סער, היה מוכן להסתכן בכך שרוח הבייס הנושבת נגדו לא תחזיק מעמד לאורך זמן.

אבל לא בטוח שנתניהו לקח בחשבון את תגובתו של ליברמן, שמצמקת את הקואליציה לכדי 61 ח"כים ובכך מקרבת מאוד את הסיכוי לבחירות מוקדמות בצל דגלי חמאס מתנופפים בעזה וצמיגים בוערים בהפגנות בדרום. ליברמן אולי הציל את עצמו, וכנראה סיבך את נתניהו, שממילא מסובך בחישובים תיאורטיים מורכבים סביב המועד הנכון ביותר לבחירות נוכח החקירות המתנהלות נגדו. אחרי שנתניהו כפה על ליברמן הפסקת אש בעזה, שר הביטחון לשעבר כופה עליו בחירות. זו הנקמה הקטנה של מי שהפך תחת נתניהו לשר ביטחון נלעג ולא רלוונטי.

אבל ליברמן, סביר להניח, לא הציל את עצמו. ההתפטרות היתה מתבקשת, אבל בשביל להרים את ישראל ביתנו מרצפת המנדטים הוא צריך מהלך נועז. בשביל זה, ליברמן יצטרך לעשות את מה שלא הצטיין בו עד כה – לעשות.