בדרך כלל פייק ניוז הם רק פייק ניוז, אבל לפעמים פייק ניוז הם נזק ממשי ומעשי. ולפעמים זה קורה באחד המקומות הבודדים שבהם אנחנו עוד יכולים להישאר מעבר לפוליטיקה, וההפסד הוא כבר לא של מחנה פוליטי זה או אחר, אלא של כולנו.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
ביום שלישי החלה לרוץ ברשת מחאה נגד כרטיס אדי של המרכז הלאומי להשתלות, לאחר שאותו בוקר פורסם ב"ידיעות אחרונות" שסאיב עריקאת נמצא ברשימת הממתינים להשתלת ריאות בישראל. פוסט קצר של גולשת שחתכה את כרטיס התורמת שלה וקראה לאחרים לעשות כמוה "כל עוד מחבלים שרצחו יהודים נמצאים בתור להשתלות" הפך לוויראלי, וכשזכה גם לרוח הגבית של הצל אי אפשר כבר היה לאחות את הקרעים.
אפשר להתווכח אם עריקאת, איש הרשות הפלסטינית שמנהל מטעמה את המו"מ המדיני עם ישראל, הוא בכלל מחבל. ובין אם עריקאת הוא מחבל או לא – אפשר להתווכח אם הוא ראוי לתרומת איברים מישראלים. אלא שהמציאות מייתרת את הוויכוח הזה. משרד הבריאות אמנם הגיב באיחור, אבל משעשה זאת הוכיח שלפחות בכל הנוגע לעריקאת מדובר בסקנדל-סרק.
ראשית, ברשימת ההמתנה להשתלות איברים בישראל נכללים רק אזרחי ישראל – ועריקאת איננו כזה. עם זאת, עריקאת אכן ביקש להיכלל ברשימת ההמתנה – אלא שהוא זכה לסירוב (לא בגלל שהוא "מחבל" או איש פתח, אגב – פשוט משום שיש נהלים ויש קריטריונים, והוא לא עומד בהם).
אף על פי כן, ייתכן מצב שבו אזרח שאיננו ישראלי (כמו עריקאת) יוכל לקבל איבר של תורם ישראלי. זה יקרה רק אם לא יימצא חולה ישראלי שיזקק לאיבר. אבל לא די בכך; זה יקרה רק אם משפחת התורם תסכים לכך. מי שכל כך מודאג מהאפשרות שאיבריו ייתרמו לפלסטיני, תנוח דעתו – אם יתממש הסיכוי האפסי שיתרחש מצב שבו תתבקש משפחתו לתרום את איבריו למחבל, היא תוכל פשוט לסרב.
עוד ב-mako בריאות:
>> הדבר המוזר הזה קורה להמון נשים אחרי סקס
>> זהירות: הדיאטה הזאת עלולה להרוג אתכם
>> רוצים לרדת במשקל? תאכלו בשעה הזאת
שני הצדדים של התעודה הכחולה
מעבר למחאה הישירה נגד עריקאת עומד דיון מהותי יותר במהות תהליך תרומת האיברים. בניגוד לעריקאת, מחבל עם תעודת זהות כחולה זכאי להיכלל ברשימת ההמתנה להשתלה. בעניין הזה, אגב, אזין הבדל בין מחבל ערבי ליהודי, כפי שאין גם הבדל בין מחבל לבין פדופיל, אנס או רוצח. פושעים, עבריינים, וגם סתם חלאות מן המניין – כולם כשירים לקבל תרומת איברים. השיקולים להשתלה, על פי הגדרת המרכז הלאומי להשתלות, הם רפואיים בלבד.
אפשר להבין את ההתנגדות של אדם לתרום את איבריו למחבל. זו תגובה טבעית ומתבקשת כלפי אדם שרצח. אבל מדיניות משרד הבריאות איננה מחילה על ההשתלות קריטריונים מוסריים, ואולי בצדק; מוסר, בעיני רבים, הוא ממילא מושג יחסי. השאלה אם עריקאת הוא מחבל או לא היא רק דוגמה; הרי אנחנו מתווכחים מדי חודש על עוונם של עברייני מין שכבר הורשעו בדין. מי יחליט מי כשיר מוסרית להשתלה ומי לא? למה מחבל לא ואדם שרצח את אשתו כן? ואנשים עם עוון מוסרי אך לא פלילי – זה בסדר? ולמה שאיבריה של שמאלנית ייתרמו למי שאיחל לה להיאנס בידי סודנים, או שאיבריו של מתנחל ייתרמו למי שכינה אותו סרטן?
במציאות הקיימת, המבקשת לשמור את קדושת החיים מעל לרלטיביות של המוסר (כנהוג ברפואה, אגב – ע"ע שבועת הרופאים), זו השאלה שאזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו: האם בגלל הסיכוי שאיבריו ייתרמו למחבל הוא מוכן למנוע את הסיכוי שאיבריו ייתרמו לאדם שאיננו מחבל. סטטיסטית – זו שאלה קלה, שהרי הסיכויים קלושים. מוסרית – זו שאלה קלה אף יותר.
האפשרות לתרום איברים היא לא סתם זכות, אלא מתנה עצומה. זה כוח-על שהורעף עלינו: היכולת להציל חיים. איך אתם יכולים לוותר על זה? ואיך אתם יכולים לעשות את זה בגלל מחבלים? הרי מחבל הוא אדם המקדש את המוות (מות קרבנותיו ומותו שלו) על פני החיים. למנוע חיים מאדם אחד כדי לפגוע באחר זה לעשות את אותו הדבר. ברכות – נתתם למחבלים עוד ניצחון קטן. רוצים לפגוע בהם? אל תתנו להם לפגוע בחיים.
תסתכלו על התמונה כאן למעלה: זו תימא. במרץ 2014, כשהייתה בת שנה ושמונה חודשים, עברה תימא ניתוח השתלת כבד במרכז שניידר לרפואת ילדים. זה ניתוח שהציל את חייה. עכשיו תגידו לי שבשביל איזה מחבל עלוב שווה לכם לא להציל מישהי כמוה.