אלו ימים קשים לציבור הישראלי. האבטלה בשיא של כל הזמנים. השכירים המפוטרים בלשכה, העצמאים בקרשים. עולם התרבות חסר תקווה, קבוצות כדורגל וכדורסל משחקות מול יציעים ריקים. מלונות עומדים שוממים, מסעדות נסגרות, בתי עסק נעלמים כלא היו. משבר.

והנה, ח"כ מיקי זוהר קשוב למצוקות האזרחים. בבוקר יום שלישי – בראיון לגל"צ, ברשתות החברתיות ובדיון בוועדת הכספים בכנסת – הוא סיפר את סיפורו הנוגע ללב של ישראלי אחד, איש אומלל ונרדף, אדם שנמצא תחת סכנה "לחפש איך לגמור את החודש" משום שמוסדות המדינה "מחפשים להפוך אותו לנכה כלכלית". והישראלי הזה הוא, במקרה, ראש ממשלת ישראל.

שמעתם טוב.

בזירה פוליטית שבה יותר ממחצית הליכוד משמשת כשטיחונים בכניסה למעון ראש הממשלה וכמגאפונים באולפנים, מיקי זוהר מצליח בכל זאת להתעלות על כולם מלמטה. אפילו כשהדודי אמסלמים שותקים, זוהר עדיין מדברר. הוא לא טיפש, זוהר; עיניו נעוצות בצינורות תעבורת המסרים שקדמו לו – אמסלם, אוחנה, רגב – והפכו לשרים בכירים ומקורבים למלכות. זוהר הוא השרת הנוכחי של בלפור, והוא ממלא את תפקידו בהצטיינות יתרה.

אבל אין טעם להרוג את השליח. זוהר הוא הרי רק הדובר הנלעג והביצועיסט חסר העכבות שממלא את פקודות אדוניו. להציג ראש ממשלה מיליונר שלא מוציא שקל מכיסו כמי שעשוי לא לגמור את החודש זה עלבון לאינטליגנציה של הציבור; להיות ראש הממשלה הזה ולבקש מהמדינה החזר מס של כמעט מיליון שקלים בעיצומו של משבר כלכלי – זה כבר להשתין על הציבור מהמקפצה של הבריכה בקיסריה.

לא החלטה גחמנית פקיד שומה

כדי להבין את מה שהתרחש השבוע בוועדת הכספים צריך לחזור שנתיים וחצי אחורה, לדצמבר 2017. עד לאותו רגע, נתניהו לא שילם מסים עבור הוצאות המעון הפרטי בקיסריה. זה כלל הוצאות שלא קשורות במילוי תפקידו, וכאלו שלא, כמו עבודות סיוד או הכלכלה השוטפת של הבית. למשל: ניקיון, גינון וגלידת פיסטוק ב-10,000 שקל.

בדצמבר 2017 זה השתנה: בעקבות עתירה לבג"ץ חויב נתניהו לשלם מסים על הוצאותיו הפרטיות. הבסיס החוקי לדרישה מוכר לכל מי שמקבל מהמעסיק שלו תשלום על רכב או סלולרי: השתתפות בהוצאות המשמשות גם לצרכים פרטיים היא טובת הנאה על פי החוק, ולכן היא חייבת במס. נתניהו, ראוי לציין, לא חויב לשלם את המסים רטרואקטיבית, אלא רק החל בינואר 2018.

מיקי זוהר – כן, שוב מיקי זוהר, השליח לתפקידים מעוותים – נזעק לתקן את העוול. ב-2018 הוא קידם בהליך מהיר ומוצלח הצעת חוק שביטלה את החלטת בג"ץ ופטרה את נתניהו מתשלום המסים. זוהר לא רק חסך לנתניהו סכום של כ-100 אלף שקל בשנה, אלא גם דאג שהבוס יקבל החזר על חצי השנה שקדמה לחקיקה, ושייהנה מההטבות במשך חמש שנים נוספות לאחר פרישתו.

החקיקה הזו העירה, ככל הנראה, כמה פקידים רדומים ברשות המסים, שקבעו כי נתניהו חמק מתשלום עוד קודם לפסיקת בג"ץ. בתחילת החודש פורסם כי הרשות דורשת מנתניהו לשלם כ-600 אלף שקלים בגין עבודות שנעשו במעון בקיסריה בין 2013 ל-2017. למה רק מ-2013? משום שאי אפשר לתבוע תשלום רטרואקטיבי לתקופה ארוכה משש שנים. זו גם הסיבה שפקיד השומה לא מוכן להמתין, כפי שהציע בצלאל סמוטריץ' בדיוני ועדת הכספים, אלא "לוחץ את ראש הממשלה לקיר", כמאמר מ"מ מנכ"ל משרד רה"מ. הוא יודע שבקרוב תחול התיישנות גם על 2013.

שיהיה ברור: הדרישה לתשלום – הגם שהיא שנויה במחלוקת – איננה החלטה גחמנית של "פקיד שומה ירושלים", כמו שטען, למשל, בצלאל סמוטריץ'. בג"ץ הרי כבר הכיר בכך שאלו הוצאות חייבות במס. הוא רק היה רחום מכדי להחיל את הדרישה לתשלום רטרואקטיבית. למעלה מכך: גם המדינה הכירה בכך בדיון בבג"ץ. אחרי התנגדות ראשונית, צוות בין-משרדי גיבש מדיניות (בעייתית ליישום, אבל לפחות הגיונית) שלפיה הוצאות פרטיות יחויבו במס. היחידים שלא הכירו בזה הם שלושה קמצנים כרוניים מבלפור, ו-50 ח"כים נרצעים שהצביעו בעד החוק של זוהר.

כשנתניהו קיבל את המכתב מרשות המסים, הוא עשה את מה שהוא תמיד עושה: העביר את החשבון הלאה. לפעמים זה לארנון מילצ'ן, לפעמים לג'יימס פאקר. לרוב זה אלינו.

אבל נתניהו לא הסתפק בזה. הוא הוסיף לחשבון עוד 324 אלף שקל שהוא נדרש לשלם עבור הוצאות רכב השרד. את המיסוי הזה הוא לקח אחורה אף יותר – עד ל-2009, ראשית כהונתו השנייה כראש ממשלה.

אבל נתניהו לא הסתפק גם בזה. הבקשה להחזרי מס נעטפה במסמך שערורייתי, שבו העלה נתניהו בין השאר את כל פנטזיית המעון החלופי המוכרת ומנקרת העיניים, כולל מימון של כל הוצאה שוטפת בבית בקיסריה ומימון הוצאות כל דיירי הבית. וזה עוד לפני שמזכירים זוטות כמו דרישה לארבע מזכירות או לתשלום ההובלה מבלפור.

הסקנדל החלופי לא התגלגל לוועדת הכספים. מכיוון שיש כרגע ראש ממשלה חלופי מכהן שוויתר על המעון החלופי והוצאותיו, הדבר התייתר זמנית. אל דאגה, נתניהו לא גנז את הדרישות. הוא רק שם אותן בהקפאה.

הדיון בוועדה נסוב על עניין אחד: הדרישה לגילום הוצאות קיסריה והרכב. בעברית פשוטה: מי צריך לשלם על זה מסים. זו לא סוגיה טכנית, כפי שניסה להציג אותה סמוטריץ'; זו סוגיה עקרונית. סמוטריץ' טען שהוועדה לא עסקה בשאלה אם ההוצאות קשורות לתפקיד או לא, אבל זאת התחמקות, משום שזו משמעות ההחלטה שהוועדה קיבלה. היא הסכימה עם ההנחה שכל הוצאות המעון בקיסריה ורכב השרד היו לצרכי תפקידו של ראש הממשלה – ולכן על המדינה לגלם אותן.

מנופפים בתלוש כאילו מדובר במשכורת רעב

זה כמעט מביך להתמודד עם קו ההגנה המופרך לפיו נתניהו הוא אדם מסכן שכל צעד בלתי צפוי – נניח, גביית מס הכנסה – עלול להביא אותו אל עברי פי פחת. אפשר ממש לדמיין אותו, הנישום האומלל וחסר האמצעים, נאלץ לקצץ בתקציב סידורי הפרחים או להפחית את תדירות החלפת המים בבריכה.

במרץ 2016 חשף נתניהו את תלוש השכר שלו: 48,815 ברוטו, 17,645 נטו (שכרו עודכן ועומד היום על 54,500 שקלים). מאז משמש שכר הנטו את שליחי נתניהו ואת המביכים שבנאמניו, המנופפים בו כאילו מדובר במשכורת רעב ומשווים אותו למשכורותיהם המנופחות של רמטכ"לים, מפכ"לים ושופטים (מבלי להזכיר שמדובר באנשים שיש להם גם את מה שאין לנתניהו: הוצאות). זוהר תהה השבוע אם "נראה לכם הגיוני שראש ממשלת ישראל ירוויח רק 17,000 ש"ח נטו בחודש? כשהשכר הממוצע של כמעט כל מנכ"ל בענף העסקי הוא למעלה מכפול". זו אולי מחצית מהשכר בענף העסקי (לא ברור לאיזה ענף זוהר מתכוון, אבל ניחא), אבל גם פי יותר מחמישה מהשכר הממוצע במשק. נתניהו גם מוזמן לעבור לסקטור הפרטי, כמובן, שם אפשר להניח שהוא אכן ירוויח כפול ויותר. אני מכיר לפחות חצי מדינה שהיתה שמחה לראות את זה קורה.

וכמו בהחזרי המס, גם הדיון בתלוש המשכורת נעשה בטיימינג אומלל. הטרנד היום בקרב נבחרי ציבור בעולם מוכה הקורונה הוא לא לבכות על מר גורלם אלא לתת דוגמה אישית. ראשי ממשלות, נשיאים, שרים וחברי פרלמנט הכריזו על קיצוצים, ויתורים, תרומות והקפאות בשכרם: בהונג קונג ובסינגפור, בגרמניה וביוון, בדרום אפריקה ובאלג'יר, במצרים ובירדן. אפילו בקניה ובמלאווי העניות קיצצו המנהיגים בשכרם. ידידו הטוב של נתניהו, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, קיצץ 20% משכרו השנתי ומשכר שריו. ג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו זילנד שהובילה קיצוץ בשיעור זהה למשך חצי שנה, הסבירה זאת בפשטות: "למרות שהצעד הזה לא ישנה את המצב הפיסקלי, זה עניין של מנהיגות".

בינתיים בישראל – מהמדינות המובילות בעולם בשכר חברי פרלמנט ביחס לשכר הממוצע במשק – הביעו ח"כים בודדים את רצונם לקצץ בשכרם, ואחדים ויתרו על התוספת שקיבלו בינואר (לאחר שנה ללא עבודה פרלמנטרית, כן?). נפתלי בנט – עוד בהיותו שר הביטחון – ויתר על חמישית משכרו למשך חצי שנה (לא שצריך לדאוג לו, גם הוא מיליונר). ונתניהו? הוא שולח את מיקי זוהר להתבכיין על משכורת של 55 אלף שקל ומגיש בקשות לגילומי מס.

ראש ממשלה שעושה חשבון רק לעצמו

בשעה שמדברים על החזר המס, כדאי לזכור שמדברים על החזר המס. על ההטבה עצמה – הוצאות המעון הפרטי בסדר גודל של כ-300 אלף שקל בשנה – לא מדברים. זה כבר המובן מאליו. אבל בסופו של דבר, זו השאלה הערכית והעקרונית שעומדת כאן על הפרק: האם המדינה צריכה לממן – לא רק לגלם מסים, אלא לממן – את הוצאותיו הפרטיות של ראש הממשלה. לא רק ראש הממשלה הזה; כל ראש ממשלה.

ובכל זאת, כדאי לזכור מי הוא ראש הממשלה הזה: אדם שהונו מוערך בכ-50 מיליון שקל; שמחזיק שני בתים וחצי, שבאחזקת לפחות שניים מהם משתתפת המדינה; שגר בבית רביעי (המעון הרשמי) במימון מלא של המדינה; שנהנה מרכב צמוד, לשכה וצוות עובדים; והכי חשוב: שלא הוציא שקל מכיסו כבר יותר מעשור. משפחת נתניהו היא עסק מופלא שכולו הכנסות.

מעון נתניהו בקיסריה (ארכיון) (צילום: חדשות 2, החדשות12)
עלינו. בית ראש הממשלה בקיסריה | צילום: חדשות 2, החדשות12

כסף מהמדינה איננו תגמול ולא פרס. זה שכר שניתן בעבור עבודה, ולא בעבור תרומה יוצאת דופן לחברה או הקרבה ראויה לשבח (אף על פי שביבי "גדול על המדינה הזאת" ויכול היה להיות נשיא ארה"ב, כדברי שרה "שהמדינה תישרף" נתניהו). אף ראש ממשלה לא צריך לקבל מימון להוצאותיו הפרטיות. אבל ראש הממשלה הזה – פחות מכולם.

הדיון בתשלומים לראש הממשלה הוא החשוב מכאן, אבל בסופו של דבר זה הסגנון – או ההיעדר המוחלט שלו – שמרתיח את הדם. התזמון שבו הועלתה דרישתו של נתניהו - אפילו אם היא מוצדקת - הוא לא רק מקומם, אלא מגדיר מחדש מושגים כמו ניתוק, חזירות ועזות מצח. ראש ממשלה מיליונר שמבקש מהמדינה מיליון שקלים בשעה שלחמישית מהציבור אין עבודה ובקרוב גם לא יהיו דמי אבטלה, כשענפים שלמים נמצאים בקריסה, כשעצמאים ובעלי עסקים מאבדים את מפעל חייהם וכשמי שעדיין עובד נדרש "להיכנס מתחת לאלונקה" – זה ראש ממשלה שפשוט לא אכפת לו מאף אחד. זה ראש ממשלה שעושה חשבון רק לעצמו – ובסוף עוד מבקש מאתנו שנשלם.