ראש הממשלה בנימין נתניהו: ב-2006 הוא עמד מעל הדוכן ונזף באהוד אולמרט על כך ש"מעולם לא היתה ממשלה בזבזנית כל כך". נתניהו הפיק הרבה לקחים מכהונת אולמרט (שנאלץ להתפטר עוד כחשוד בפלילים), וזה אחד מהם: הכלבים נובחים, ושיירת מכוניות השרד עוברת.
ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון בני גנץ: ככל שהוא מתקרב לקריית הממשלה כך מתקלפות מעל גנץ תגיות הפשטות, הצניעות והתמימות. חרפת המעון החלופי דבקה בנתניהו, כאילו גנץ לא חתם עליה; את הדרישה להקמת לשכת ראש ממשלה חלופי כבר אי אפשר להפיל על אף אחד.
לגנץ כבר יש שתי לשכות מובטחות: במשרד הביטחון ובכנסת (בנוסף ללשכתו כיו"ר כחול לבן). כל תפקידה של הלשכה השלישית יהיה לקבע בציבור את מעמדו כשווה-ערך לראש הממשלה המכהן – עניין שאיש לא לוקח ברצינות, וספק אם מישהו ייקח ברצינות בשנה וחצי הקרובה רק בזכות טייטל רשמי ולשכה בעלות של מיליוני שקלים. מצד שני, אולי צריך להגיד תודה שהוא לא ביקש חלופי.
שר החוץ גבי אשכנזי: אחד הדברים שגרמו לאשכנזי להיכנס לפוליטיקה ולהביא להרכבת כחול לבן המאוחדת, לדבריו, היתה הספקולציה (שלא התממשה) על מינוי בצלאל סמוטריץ' לשר החינוך. שנה מאוחר יותר, ברור שהעניין הזה כבר לא מטריד את אשכנזי, בדיוק כפי שלא מטרידה אותו הבטחתו המפורשת לא להצטרף לממשלת נתניהו. אשכנזי יכול היה לדרוש לעצמו במו"מ הקואליציוני את תיק החינוך, או לקחת לידיו את תיק הבריאות – האמתלה שבגינה דחק את גנץ מתחת לאלונקה הדמיונית. במקום אלו, הוא בחר בתיק שכולו פרסטיז'. לא ברור עדיין מה רוצה אשכנזי לעשות בפוליטיקה הישראלית, אבל היום קצת יותר ברור מה הוא לא רוצה – לעבוד.
שר האוצר ישראל כץ: כץ ודאי שבע רצון לאחר שזכה בתיק האוצר, גם אם נתניהו בצע ממנו חלקים וחילק למשרדי הפנים, השיכון והאמסלם. אבל באותה מידה רשאי כץ להרגיש עצמו מושפל. העובדה שנתניהו לא רק הפך אותו לפני שנה לבכיר שרי הליכוד, אלא גם שומר כעת על מעמדו, מעידה בעיקר על הזלזול בו; ראש הממשלה פשוט לא רואה בו יריב רציני.
השר לביטחון פנים אמיר אוחנה: העובדה שהקרב על הבט"פ ניטש בין אוחנה ומירי רגב מלמדת לבדה מה חשוב לנתניהו במשרד: לא ניסיון בתפקיד (ארדן ממלא אותו זה חמש שנים), לא ניסיון בתחום (ראש השב"כ דיכטר בוודאי עולה בזה על הדסקאי אוחנה), לא זיקה אליו (מה לרגב ולמשטרה?). זה היה קרב בין הנרצעים שבמשרתי בלפור, משום שכך רואה ראש הממשלה את המשרד לביטחון הפנים – כמשרד לביטחון נתניהו.
שרת התחבורה מירי רגב: אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לזלזול של הממשלה החדשה באינטרס הציבורי. על כישוריה של רגב והתאמתה לתפקיד אפשר להתווכח; אבל העניין איננו רגב, אלא המינוי המקוצר – כהונה של שנה וחצי בטרם תדלג למשרד החוץ. בניגוד למשרדים רגולטוריים במהותם (המשרד להגנת הסביבה, למשל), משרד התחבורה הוא משרד אסטרטגי: משרד של תשתיות, פרויקטים, מיזמים. ליבת המשרד היא עבודה לטווח ארוך, ואפילו ארוך מאוד. תשאלו את ישראל כץ כמה זמן הוא חיכה כדי לגזור סרטים על רכבות ומחלפים. רגב, בתפקידה כשרת התרבות, דחתה המלצה לשינוי דרמטי בקרנות הקולנוע (שאותו הובילה בעצמה) משום ש"זה יכול לארוך עשר שנים, ואני לא מתכננת להיות שרת תרבות עוד עשר שנים". מה היא תעשה כשמולה יעמדו פרויקטים דומים במשרד התחבורה?
שר הפנים אריה דרעי: חלק מהציבור הישראלי עודנו מתקשה להבין כיצד ייתכן שנאשם בפלילים יכול לכהן כראש ממשלה. כדאי להזכיר אנומליה חמורה לא פחות שהסכנו איתה: מורשע בפלילים שמכהן כשר – ועוד בזירה שבה פשע. הכהונה המתארכת של דרעי במשרד שבו ביצע עבירות מרמה והפרת אמונים, שהיתה אמורה לכל הפחות להעסיק את בג"ץ מבוקר עד ערב, מתקבלת בישראל כעניין טבעי כמו הפרת הנחיות בחוף הים. הדבר היחיד שעוד יכול לעצור אותה הוא כתב אישום נוסף שכבר מתגלגל נגד השר בחשד לעבירות מרמה חדשות, כי לא רק הציבור לא למד את הלקח מפרשות דרעי; גם דרעי לא.
שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן: ואם כבר שרים שעתידים לעמוד בפני כתבי אישום – הנה עוד אחד שממשיך לעבוד כרגיל עד שהיועמ"ש יחליט אם לקבל את המלצת המשטרה ולהעמידו לדין בחשד לשוחד (ולעבירות נוספות). החשדות האלו נוגעים ישירות לכהונתו של ליצמן במשרד הבריאות ולניצול מרותו, אבל לא ימנעו ממנו בינתיים לנסות לנצל אותה שוב במשרד חדש. לא שצריך תיק חקירה כדי לחשוד בליצמן; משבר הקורונה חשף היטב את סדר העדיפויות המיניסטריאלי של השר הכי סקטוריאלי בישראל: חרדים לפני הכל. הפרס שקיבל מנתניהו על כישלון בטיפול במשבר לאומי אחד הוא טיפול במשבר לאומי אחר. נתניהו הבטיח כבר ב-2015 שיתמקד במצוקת הדיור ("זו משימה אישית שלי"); העברת התיק לליצמן מלמדת בדיוק עד כמה זה מעניין אותו היום.
שר הדתות יעקב אביטן: אפשר להפסיק לקרוא לזה "משרד הדתות" ולקרוא לו כפי שהוא: המשרד לענייני יהדות.
שר החינוך יואב גלנט: האיש ששיקר למדינה כשחתם על תצהירים כוזבים, ושהיה "ספק אם ראוי מבחינה ערכית" לתפקיד הרמטכ"ל, נמצא ראוי מבחינה פוליטית לתפקיד שאמור להיות הערכי ביותר בין שרי ישראל.
שר הבריאות יולי אדלשטיין ושר הכלכלה עמיר פרץ: שני אנשים שחשבו פעם שיהיו נשיאים. אדלשטיין, שניתץ את דמותו הממלכתית בתקרית הסרבנות מול בג"ץ, ינסה לשקם את מעמדו כמוביל מערכת הבריאות מול הגל הבא של הקורונה ומול השיקום שנחוץ לה; אבל נתניהו יהיה ממילא זה שיגזור את הקרדיט על הצלחה ויפיל עליו כישלון. פרץ כבר לא יהיה נשיא, אבל לפחות הוא יכול לגדל את השפם מחדש.
שר העבודה והרווחה איציק שמולי: האיש שנמלט מהעבודה לרווחה.
השרה לחיזוק ולקידום קהילתי אורלי לוי-אבקסיס: אין צורך להכביר מילים נוספות על המופרך שבתיקי ממשלת ישראל ה-35 ועל השרלטנית שבשריה. אפשר רק היה לוותר על ה"קהילתי" ולהישאר עם השם שהולם את התיק: המשרד לחיזוק ולקידום אורלי לוי-אבקסיס.
השר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם: התיק של לוי-אבקסיס מונפץ, אבל לפחות הומוגני; התיק של אמסלם מורכב ממיש-מש כל כך מוזר וחסר היגיון עד שאי אפשר אפילו להעניק לו שם. מה אין שם? מערך הסייבר, רשות התקשוב, ישראל דיגיטלית, רשות החברות (גולת הכותרת המפוספסת של המינוי – פס ייצור פוטנציאלי של ג'ובים), נציבות שירות המדינה, קישור הממשלה לכנסת. כמו סוחר הרהיטים שהיה פעם, נתניהו ידע להעתיר על אמסלם הטבות קטנות – תחליפו ספריי לניקוי ספות במיזם דיגיטציה – כדי שיקנה את כורסת הכלאיים המיניסטריאלית המוזרה שהותקנה עבורו. פעם היית צריך להיות אריאל שרון כדי שיתפרו תיק למידותיך, וגם זה רק אחרי שדוד לוי עומד על הרגליים האחוריות. היום מספיק להיות דודי אמסלם.
שר המודיעין אלי כהן: קהיליית המודיעין במדינת ישראל היא קהילה ענפה. חברים בה המוסד, השב"כ, אמ"ן, אגף המודיעין במשטרה, המלמ"ב, המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ, ועוד נספחים כמו הוועדה לאנרגיה אטומית והמטה לביטחון לאומי. באורח שנראה פרדוקסלי למי שלא מכיר את הפוליטיקה הישראלית, שר המודיעין לא ממונה על אף אחד מהגופים האלו. אפילו הגדרת התפקיד הרשמית שלו כוללת ביטויים אווריריים כמו "שותף פעיל", "מקיים קשר שוטף", "נוטל חלק". משרד ללא סמכות, ללא אחריות, וללא אדם בעל יושרה שיאמר שהוא לא מתכוון להתיישב בכיסא הזה.
השרה לנושאים אסטרטגיים אורית פרקש הכהן: אם משרד המודיעין הוא תיק ריק מתוכן, מה תגידו על המשרד לנושאים אסטרטגיים – פיברוק שהתפצל מהפיברוק? לפחות פרקש הכהן תוכל להציל את הממשלה מהמבוכה שלעולם לא מביכה אותה – אפס נשים בקבינט.
השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל ושר האנרגיה יובל שטייניץ: השניים שסירבו לתיק ההשכלה הגבוהה המגוחך, וזכו בתמורה לתיקים משמעותיים יותר (גמליאל למעשה החליפה מקומות עם זאב אלקין), הם ההוכחה לקביעה הנושנה שנתניהו מבין רק כוח.
השר להשכלה גבוהה ומשאבי המים זאב אלקין: על חשיבות המשרד אפשר ללמוד מהעובדה שבעוד שנה וחצי הוא יתפוגג, עם תחלופת המשרדים המתוכננת בין כחול לבן לליכוד. זה משרד בלוף שכל תכליתו לרצות את אלקין. נותר רק לתהות איך אחד הפוליטיקאים הכי מוכשרים וערמומיים בסביבה, ועוד כזה שמוערך מאוד על ידי נתניהו, סיים עם התיק שאפילו גמליאל ושטייניץ מאסו בו? ייתכן שזו היתה "מחווה" של אלקין, שהסכים לוותר על תיק האנרגיה לטובת שטייניץ. כך או אחרת: אם לא נמצא לאלקין תיק ראוי, עדיף היה להשאירו בכנסת. הליכוד היה מרוויח אופרייטור פוליטי מעולה, ואלקין היה חוסך מעצמו את ההתבזות.
השר לענייני ירושלים רפי פרץ: האיש שממיר מפלגות כמו שהוא ממיר להט"בים חתך מעוד ברית פוליטית, הפעם לטובת התיק הייחודי שמוקדש רובו ככולו לעיר אחת. כשבוחנים את הקריירה הקצרה והבוגדנית של פרץ בפוליטיקה, קשה להבין איך מכל התפקידים הוא קיבל דווקא את תיק החינוך.
שרת ההתיישבות ציפי חוטובלי: עריקת פרץ היתה כריתת איבר מימינה, תיק ההתיישבות שנתפר לחוטובלי הוא המלח על הגדם.
השר במשרד הביטחון מיכאל ביטון: מדוע צריך עוד שר במשרד הביטחון? אפילו לא סגן – שר ממש? אפשר לברך את כחול לבן על כך שנמנעו מהרוח היצירתית של הליכוד ולא בראו לביטון איזה משרד לעניינים טקטיים או לקידום קידומי, ולא תפרו לו משרד מענף הפרדסנות של אלון שוסטר ומתקשורת המקומונים של יועז הנדל. זה לא הופך את הלשכה של ביטון לפחות מיותרת.
שר התרבות והספורט חילי טרופר, שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה, שר החקלאות אלון שוסטר ושר התיירות אסף זמיר: כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם ראויים לציון לגנאי על הצטרפות לממשלה המנופחת בתולדות ישראל.
השרה לשוויון חברתי מירב כהן: כהן, כפי שכבר נכתב כאן, היא המועמדת המושלמת לתפקיד השרה במשרד שעניינו גמלאים. זה אולי המינוי הראוי ביותר בממשלה החדשה – ואחד המיותרים בו.
שרת התפוצות עומר ינקלביץ': שרה חרדית ראשונה בתולדות המדינה יכולה להיות מינוי מעורר השראה ופורץ דרך – ויכולה להיות שאלת טריוויה. ינקלביץ' תצטרך להוכיח את עצמה במשרד ליכודניקי קלאסי (שהומצא בממשלת נתניהו ב-2009) – תיק מיותר עם ארומה יהודית-ציונית. ספק אם תמצא איך להטביע דרכו חותם. בינתיים היא תמשיך להיאבק בשמועות בכל התפוצות.
השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: שלא תגידו שרק בליכוד ממציאים משרדים – הנה משרד שהומצא עבור הדרת הכבוד העצמי העצומה של שמעון פרס, סרח ממשלתי עודף ששורד באורח מעורר השתאות זה למעלה משני עשורים מבלי שאיש יבין לשם מה הוא נחוץ. תהיו בטוחים שגם אחרי הקדנציה של אקוניס לא תבינו.
שר המדע והחלל יזהר שי: שי כמעט והיה לצדיק היחיד בסדום חסרת הבושה של כחול לבן, כשנדמה היה שהוא מוותר על תפקיד שר, אבל לבסוף השתכנע לקבל על עצמו את דין התנועה כדי לשמור על מאזן האימה בין הגושים. לא ברור מה מנע משי להישאר בחוץ – אפשר היה להציע את התפקיד לאחד משני הח"כים האחרונים שנותרו בכחול לבן ללא תיק, ואפילו למלא את הכיסא במועמד חיצוני. שי, איש הייטק ובוגר הטכניון שגם הציג בשנה שעברה תכנית לשינוי משרד המדע (שבוודאי תיגנז לאור ביזור הסמכויות ההמוני), הוא אדם ראוי לתפקיד. האמתלה שלו לקבל עליו את המשרה – פחות.
השר ללא תיק צחי הנגבי: ובכל זאת, עקרון השוויוניות הופר. ברגע האחרון, בניגוד להסכם, נתניהו ביקש (וקיבל) שר נוסף. נתניהו הבטיח לגנץ שזה רק עניין של חודשים אחדים, עד שחוטובלי תעבור למשרת השגרירה בלונדון – אלא שאיש לא סגר את העניין עם הכלה. זה כבר נראה כאילו נתניהו משתעשע בגנץ, בוחן עד לאן יוכל למתוח את גבולות האמון. נראה שהתשובה היא עד המעון החלופי ומעבר לו.
הלא-שר ניר ברקת: אבי דיכטר, שעשה פליק-פלאק מוסרי מרהיב במעבר בין השמירה על שלטון החוק (כשאולמרט נחשד) למתקפה עליו (כשנתניהו הואשם), לא רשאי להתלונן כשנתניהו מתייחס אליו בבוז. גם הקפיצה מ"רעידת אדמה, שמונה בסולם דיכטר" לציוץ הכנוע היום ("מכבד החלטות שקיבל מי שהסמכות בידו") מלמדת שנתניהו צדק ואין סיבה מבחינתו לספור את דיכטר. גדעון סער וגלעד ארדן ממילא לא ציפו לדבר מלבד מקום נוח לסמן איקסים על טבלת הייאוש לקץ עידן נתניהו; יריב לוין שמח בכס יו"ר הכנסת המכובד; שאשא ביטון אמרה תודה על ועדת הקורונה. אבל מה יגיד ניר ברקת?
ברקת הוא המצטרף הטרי לרשימה הארוכה והמכובדת של מופרי הבטחות נתניהו. רפי איתן, משה כחלון, גלעד ארדן, ישראל כץ, ציפי חוטובלי – מי לא היה שם. מי לא החזיק בכיסו את ההבטחה למשרה והושב ריקם. ועם זאת, איש מהם לא זכה להשפלה כמו ברקת, הנסיך שהובטח, מי שהוצג לציבור מצביעי הליכוד כשר האוצר הבא ונותר בלי כלום. נתניהו תפר תיק לאמסלם, שריין לרפי פרץ, המציא ללוי-אבקסיס, מצא משהו לשטייניץ וחוטובלי מירכתי העשירייה השנייה, שלא לדבר על אוחנה או על אלי כהן שאפילו לא התמודד בפריימריז – אבל לברקת, תשיעי ברשימה ואחד הפוליטיקאים הכי פופולריים במפלגה, לא נותר אפילו פקיד במועצה לצרכנות שיוכל להוריד הנחיות על ראשו. הנה עוד אות אזהרה שגנץ מסרב לראות: עם הבטחות מנתניהו לא הולכים למכולת. בטח שלא להשבעת ממשלה.