רגע לפני שגל קורונה שני שוטף את המדינה, עם ישראל ניצל עוד סופ"ש שמשי כדי לממש את זכותו הטבעית וההיסטורית לטייל בחיק הטבע. מרשות הטבע והגנים נמסר שכמאה אלף בני אדם פקדו את הגנים הלאומיים. מאתר הכנרת נמסר שכ-50 אלף נופשים התגודדו סביב האגם. מפיד האינסטגרם נמסר שחברת הכנסת מיקי חיימוביץ' היתה בחרמון.

בילוי סוף השבוע של חיימוביץ' לא היה מעניינו של איש מחוץ למעגל עוקביה אלמלא שלושה ימים קודם לכן היתה הח"כית חתומה – כמו יתר חבריה נטולי הכלימה לסיעת כחול לבן ולקואליציית נתניהו ה-35 – על הפלת הצעת החוק של תמר זנדברג להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. ביום רביעי חיימוביץ' מנעה מהציבור הישראלי שלא מחזיק ברכב פרטי להתנייד בסופי השבוע; בשבת היא נסעה לצפון ברכב שהציבור הזה סידר לה (מח"כ חיימוביץ' נמסר כי לא נעשה שימוש ברכב שלה).

תמונת הניצחון של חיימוביץ' על פסגת החרמון היתה עוד רגע מגושם של אובדן קשר עם הבוחר בממשלה שהפכה את הניתוק לתג זיהוי. בנימין נתניהו תופר משרדים, בני גנץ דורש כלי רכב משוריינים כיאה למעמדו המומצא, זאב אלקין מבקש למנות שני מנכ"לים למשרד מונפץ אחד, יועז הנדל וצבי האוזר מתקנים את החוק רטרואקטיבית כדי לקבל מימון מפלגות, אורלי לוי-אבקסיס מתנהגת כמו אורלי לוי-אבקסיס. בין חבריה לסיעה, ודאי בין עמיתיה לקואליציה, חיימוביץ' נדמתה בתחילה כמעט כנקיית כפיים – מי שוויתרה על משרד ממשלתי שלא תאם את כישוריה, להשקפתה, והסתפקה (זמנית) בראשות ועדה בכנסת. עכשיו הגיעה תורה להפגין סולידריות, להוכיח שהיא יכולה להיות לא פחות מנותקת מהם. הנה היא מתניידת בשבת, כי מי צריך תחבורה ציבורית בסופ"ש כשיש רכב ממשלתי.

נתק בין תמונה למציאות

חיימוביץ', אפשר להניח, לא ששה להצביע נגד הצעת החוק – לא כאישה חילונית ולא כמי שרוממות הסביבה בגרונה. זו צפרדע שהיא נאלצה לבלוע, והיא בוודאי לא נעמה לחכה הטבעוני. אף על פי כן, היא יכולה היתה להתקומם בתוך המפלגה והקואליציה; היא יכולה היתה להסביר את המהלך לציבור; והיא יכולה היתה אפילו להפר את המשמעת הסיעתית. האוטובוסים היו ממשיכים לעמוד מלכת בשבת, אבל גם עמוד השדרה של חיימוביץ'. היא גם היתה יכולה לנהוג כיתר חבריה הפחדנים – להוריד פרופיל, להסתגר בבית כאחד האדם שאין לו רכב, או לכל הפחות לא להעלות את הנופשון לסטורי. אבל חיימוביץ' – דווקא חיימוביץ', אשת התקשורת המנוסה, זו שאמורה להבין מה כוחה של תמונה – בחרה לבקר בעיניים של המדינה ולהוציא את העיניים למדינה.

זה כמעט אירוני שכל זה קרה דווקא לחיימוביץ'. לפני ארבע שנים וחצי היא עמדה מול שר התחבורה דאז ישראל כ"ץ והטיחה בפניו: "אני חושבת שיש נתק מאוד מאוד גדול בין התמונה שאתה מציג לבין מה שאנחנו רואים בשטח". נתק מאוד מאוד גדול בין תמונה ומציאות זה בדיוק מה שקרה בסטורי של חיימוביץ'.

המשפט ההוא, אגב, נאמר בצילומי כתבת תחקיר טלוויזיונית של התכנית "המערכת" שהובילה חיימוביץ' ברשת 13. אותו פרק עסק ב"מחדל התחבורה הציבורית". "כמה לחברי הכנסת שלנו אכפת מתחבורה ציבורית?", שאלה חיימוביץ' רטורית, וענתה: "לא ממש. 20 הצעות חוק בנושא עלו בכנסת הקודמת, אבל אף אחת מהן לא זכתה לאמון המליאה". גלגלי האוטובוסים המשיכו לנוע בעצלתיים גם לאחר התכנית, אבל גלגל הקריירה הקפיץ את חיימוביץ' כעבור ארבע שנים אל הכנסת, אל כסאות עור הפרה של הח"כים בהם סנטה. הצעת חוק התחב"צ העניקה לה הזדמנות ראשונה להוכיח עד כמה אכפת לה מתחבורה ציבורית בפרט ומהציבור בכלל, עד כמה היא טובה יותר ממושאי ביקורתה מהכנסת ה-20. אבל בהגיע השעה היעודה, חיימוביץ' הצביעה נגד.

ספיישל בחירות מועד ג' – כחול לבן
הנדל, חיימוביץ' וזמיר. קשה לעקוב אחרי כמה הבטחות בחירות הם הפרו | צילום: מתוך "מונית הכסף", קשת 12

אבל חיימוביץ' רק הפכה את עצמה בשוגג ללוח המטרה לחצי הלעג של מצביעי כחול לבן. חבריה לסיעה – גבי אשכנזי, חילי טרופר, אורית פרקש הכהן, עומר ינקלביץ', אלון שוסטר, פנינה תמנו שטה, איתן גינזבורג, רם שפע וצמד העריקים הנדל-האוזר – לא טובים ממנה. כולם חתומים על עוד הבטחת בחירות של כחול לבן שהופרה, אם מישהו עוד בכלל מצליח לעקוב.

כשכחול לבן הפכה לתאומתה של הליכוד

קשה להמשיך ולהתרגש מהריטואל היומיומי הזה, שבו כחול לבן גורסת את הבטחותיה לבוחרים לכדי קופונים לנתניהו ושותפיו הטבעיים. סכר הבושה של גנץ נפרץ מרגע שהפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו והסכים לשבת בממשלה תחת נאשם בפלילים, והשתן נשפך מבעדו כמים על ראשי המצביעים.

אבל להפלת הצעת חוק התחב"צ בשבת ראוי בכל זאת להקדיש מנה מיוחדת של זעם. זו לא עוד ויתור אנקדוטלי לגחמות נתניהו, כמו ההסכמה למעון חלופי או לשלל משרדים מופרכים; זה קיפולו המביש של דגל מרכזי, כזה שהתנוסס בכל הכותרות שסיקרו את פרסום מצע המפלגה במרץ 2019. את המצע הזה, בניגוד לסרטוני הקמפיין שהוסרו בבושת פנים בניסיון לשכתב את ההיסטוריה, עדיין אפשר למצוא ברשת כמו אות קלון אידיאולוגי.

ההתחייבות "לעצב את השבת במרחב הציבורי על בסיס אמנת גביזון-מדן" – אמנה שעל פיה "תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת" – עדיין מופיעה שם באותיות מודגשות. למעשה, היא מופיעה גם במצע הספק-מעודכן שהעלתה לרשת כחול לבן המצומקת. למצע הזה עדיין יש נוכחות אינטרנטית, אבל אין לו כמעט זכר בהסכם הכניעה שעליו חתמה כחול לבן בפני הליכוד. אולי גם את זה צריך ללמוד גנץ מנתניהו: אל תפרסם מצע – ואיש לא יתבע שתקיים אותו.

נושא התחבורה הציבורית בשבת חושף לא רק את הפניית הגב של כחול לבן לבוחריה, אלא גם את צביעותה. גם בעניין זה היא תאומתה של הליכוד, ששריה מצפצפים עלינו מתא הנהג: שר התחבורה הקודם, ישראל כ"ץ, הוא חובב נסיעות סופ"ש מושבע על פי בדיקת אתר "שקוף", ואף תועד על ידי צוות "המקור" נוסע בשבת ב-140 קמ"ש מכפר אחים לתל אביב כדי לקנות גלידה; מחליפתו, מירי רגב, הודתה כי היא נוסעת בשבת. התעלתה על כולם עוד ב-2014 איילת שקד, נציגת מפלגת הציונות הדתית שומרת השבת שהעלתה תמונה מטיול סוכות בנחל עמוד. במליאה זו איילת שוללת, בחג – איילת מטיילת.

תמר זנדברג
תמר זנדברג. יוזמת הצעת החוק | צילום: החדשות

שרי הימין נוהגים, תרתי משמע, בדו-פרצופיות. דין אחד לציבור ודין אחד להם – וגם את הדין שלהם מממן הציבור. זו צביעות בוטה כמו אצבע משולשת שמזדקרת מחלון מכונית. אבל הצביעות של כחול לבן גרועה אף יותר. זו הרי המפלגה שנכנסה לממשלה כדי לייצר קונצנזוס – ופועלת נגד הקונצנזוס. זו המפלגה שמתיימרת לדבר בשם הרוב השפוי (והחילוני, על פי קמפיין הבחירות) – ופועלת נגד רצון הרוב. תחב"צ בשבת הוא נושא שזוכה (על פי סקר מדצמבר 2019 של חדו"ש) לתמיכה של 95% ממצביעי גנץ וחיימוביץ'; אבל גם לתמיכה של 68% ממצביעי נתניהו. בכלל, מדובר בסוגיה שנהנית מהסכמה ציבורית נדירה: לא רק ש-94% מהחילונים תומכים בה, אלא גם 82% מהציבור המסורתי ו-59% מהציבור המסורתי-דתי. להצביע נגדה זה לא לשים את ישראל לפני הכל; זה לתקוע אותה בספסלים האחוריים של אוטובוס שנהוג בידי המפלגות החרדיות ולא זז בשבת.

כחול לבן מפרה הבטחות, המפלגות החרדיות מקיימות

האבסורד הגדול ביותר הוא שלתחב"צ בשבת יש רוב לא רק בציבור, אלא גם בקואליציה. אפילו חובש כיפה כזאב אלקין, יהודי גאה כמיקי זוהר וסוגר מרכולים כגדעון סער תומכים בזה. ליהדות התורה ולש"ס יש רק 16 אצבעות – אבל אלו האצבעות ששולטות היום בממשלת נתניהו.

המפלגות החרדיות מנצלות היטב את כוחן הפוליטי נטול הפרופורציה כטבעת אבטחה סביב נתניהו. ממשלת האחדות לא שונה מהממשלות שקדמו לה – המיעוט ממשיך לשלוט ברוב. ליצמן, גפני ודרעי נראים פעלתנים כמו ישראלים ששוחררו מבידוד: הם גזרו את סעיפי הדת והמדינה ממצע כחול לבן, קברו את האספירציות החילוניות לשוויון בנטל ולברית הזוגיות, שמרו על ועדת הכספים, הוסיפו עליה את ועדת חוקה חוק ומשפט ו-ועדת הכלכלה, המירו את משרד הבריאות שנוצל עד תום במשרד הבינוי והשיכון עתיר הפוטנציאל והדיור למשפחות מרובות ילדים.

כעת הם מאיימים על נתניהו שלא יסכימו לבחירות ללא העברת תקציב, ומעלים שוב את דרישתם לרשת חשמל "כשרה" ליישובים החרדיים בעלות של מיליוני שקלים. בפעם הקודמת היוזמה נפלה כשהח"כים החרדים הבינו שהמימון יושת עליהם; עכשיו, כשהפראיירים של כחול לבן בפנים ונכונים לכל ויתור כדי "להיאבק בקורונה/למנוע בחירות", הדרישה חזרה לשולחן הדיונים. בינתיים, החרדים מסרבים לתמוך בחוק לאי הפללת צרכני קנאביס שאושר אמש בוועדת השרים לחקיקה. למה שיצביעו בניגוד למה שהבטיחו למצביעיהם? מה הם, כחול לבן?

תמר זנדברג, יוזמת חוק התחב"צ בשבת שכשל (בפעם המי-סופר בתולדות הכנסת), כבר העלתה הצעת חוק חדשה ומצוינת: כזו שתאסור על שימוש ברכבי שרד בשבת. אל תדאגו, גם ההצעה הזאת תיפול. יותר משחברי הקואליציה שומרים על השבת, הם שומרים על זכותם לנסוע בה.