עד השבועיים האחרונים חיבבתי את ארז אדלשטיין. האמנתי – ואני עדיין מאמין – שהוא מאמן מצוין. חשבתי – ואני עדיין חושב – שהוא מוח כדורסל חריף. אהבתי – ואני עדיין אוהב – את התשוקה האדירה שיש לו למשחק הזה. אני זוכר אותו לפני קצת יותר משנה בקליפ סיום העונה של התכנית "חמישיות" בערוץ הספורט (בה שימש כפרשן), כשהוא לא מוצא את מקומו בקאבר קליל ל"אם אתה בסביבה" של אריק סיני. אני זוכר את המבוכה שלו. פיני גרשון, שמצליח לאחוז בתפקיד הכפול של פרשן וליצן, פרח. אבל אדלשטיין רצה לברוח משם. מה לו ולאינטרקאטים משעשעים בבאסטות של השוק, מה לו ולליפ-סינק? הוא רוצה לדבר כדורסל.

את כל הקרדיט הזה אדלשטיין איבד אצלי בתוך ימים. זה לא קרה בגלל שנבחרת ישראל לא העפילה לשמינית גמר היורובאסקט, ואפילו לא בגלל הדרך שבה היא עשתה את זה. הוא לא איבד אצלי את הקרדיט כשראיתי את ההתקפה השבלונית מול איטליה דוחפת שוב ושוב כדורים בפוסט-אפ לעמרי כספי, ולא כשהוא קיצץ באותו משחק את הרוטציה למינימום למרות ששום דבר לא עבד. הוא גם לא איבד אצלי את הקרדיט כשלא הצליח להטריף את השחקנים מול ליטא או כשלא הצליח לגרום להם להתאמץ מול אוקראינה. זה בכלל לא הכדורסל. הייתי יכול לסלוח לאדלשטיין על הכישלון המקצועי, אם הוא היה מסוגל לעשות את המינימום – להודות בכישלון הזה.

בניגוד למה שאדלשטיין מנסה לטעון, הדיון התקשורתי בשבוע האחרון סביב השאלה "אכזבה או כישלון" הוא לא דיון "בלשני". זו הבחנה מהותית שנוגעת בעצם העניין שממנו אדלשטיין בורח. בניגוד ל"אכזבה", שהיא תחושה שאדם יכול לחוות גם אם אין לו חלק במעשה וקשר לתוצאות (למשל: אני מאוכזב מכישלון נבחרת ישראל), להודות בכישלון פירושו להכיר באחריות שלך לאי-הצלחה. ואת זה ארז אדלשטיין פשוט לא מסוגל לעשות.

הראיון שהעניק שלשום אדלשטיין לערוץ הספורט היה כמו פארודיה לא מודעת על הפארודיה של דוד ביטן ב"ארץ נהדרת". מבחינת אדלשטיין, קודם כל לא קרה כלום, ואם קרה – מה קרה?

זה לא היה אמור להיות ראיון קשה במיוחד עבור אדלשטיין – בבמה שהיה עד לא מזמן אולם ביתי עבורו, מול שני מגישים שאינם אנשי כדורסל (שעשו מצידם עבודה מצוינת, למרות שחסרה נוכחותו של איש מקצוע תקיף לצידם, כזה שאדלשטיין לא יוכל לבטל בבוז כפי שהוא עושה לאחרונה לכל מי שאינו "איש כדורסל"). אבל אדלשטיין, שכבר שבועיים מחרב את כל מה שהוא נוגע בו, לא פספס גם הפעם.

זה באמת היה ראיון לפנתיאון המבוכה שאדלשטיין בונה במו ידיו בשבועיים האחרונים בסדרה של ראיונות, מסיבות עיתונאים ותגובות לתקשורת. "בלי דמגוגיה", הוא אומר לאלי אילדיס רגע לפני שהוא פורץ במחול דמגוגיה סוער. "אני לא מתחמק מכלום", הוא מבטיח בעודו מתפתל בין העובדות כמו נערת גומי. הנה מבחר משפטים (חלקי, באמת) שיכולים לפרנס מהדורה מיוחדת וראויה לדפוס של סדרת הציטוטים "הוצא מהקשרו":

"סל אחד נגד גרוזיה ולא נגררים להארכה אז עלינו" (בדיוק כמו שהחטאת שלשה של פניני חצי דקה לסיום המשחק נגד גרמניה וכל המשחק נגד "גרוזיה" בכלל לא רלוונטי)

"פעם שליימה (שרף) טבע פה את המשפט 'השפיץ של הרגל'" (אם הכל בשפיץ של הנעל, בשביל מה צריך מאמן?)

"יש פה ספורט לאומי לשחוט את המאמן הלאומי. ב-2013 זה גם היה, ב-2009 זה גם היה" (מעניין שדילג על 2015, כשהוביל את הנבחרת לשמינית הגמר. אולי "הספורט הלאומי" הזה קשור, איך לומר, להישגים?)

"לא צריך אחרי משחק, כשדופק של מאמן על 180 פלוס לפחות, לחפש (אם זה כישלון או אכזבה)". וארבעה ימים אחרי, שואל אילדיס, אתה חושב שזה כישלון? "ממש לא" (אז למה לדבר על דופק אחרי משחק?)

"אני לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת" (ולמה שיעשה אחרת? הרי הוא לא נכשל)

"באו בטענות על השלשות (אבל) ברוב המקרים פתחנו בחמישייה עם ארבעה שחקנים ששלשה זה לא הצד החזק שלהם" (ומה עם תרגילים לעמרי כספי, שחקן שקונה נקודות בקריירה מקשת ה-NBA? ומי בחר את הסגל שבו חסרים קלעים? מי ניפה ממנו את עמית שמחון, שהיה בעונה האחרונה הישראלי המוביל בליגה בקליעות ל-3?)

"לפחות שלושה שחקנים באו למשחק מול אוקראינה מרוקנים" (אז למה להעלות אותם?)

"בקמפיין הקודם בברלין נבחרת גרמניה לא עברה שלב. מה קרה? לא קרה כלום. המאמן נשאר ועכשיו הם משחקים כדורסל עוד יותר טוב" (ולמה הם משחקים כדורסל עוד יותר טוב? האם זה משום שהם חשבו שהכל היה בסדר והם לא היו משנים כלום, או משום שהם הבינו שנעשו טעויות וצריך לתקן?).

מה קרה בהארכה מול גאורגיה, הוא נשאל ומשיב: "אין לי הסבר מקצועי". מה קרה ברבע השלישי מול איטליה? "לא יודע". מה קרה למשחק ההגנה? "לא יודע". בשביל מאמן עם כל כך הרבה ידע כדורסל, הוא "לא יודע" המון.

כשאדלשטיין נדרש להסביר את עניין הכישלון-או-אכזבה, הוא מסרב, כי הוא לא צריך לדבר על עברית אלא על עניינים מקצועיים. כשהוא נדרש להסברים מקצועיים, הוא מסרב כי "זה לא ברמה שמעניינת טלוויזיה". כמה דקות אחר כך הוא פתאום מדבר על "סט של שני גארדים ושלושה פורוורדים"  ו"שמינייה להיי פיק-אנד-רול" – כי מותר לדבר במושגים מקצועיים בשביל לתקוף את המבקרים. איש מהמבקרים, אגב, איננו ענייני – אחד בא להיות פרובוקטור, אחד אינטרסנט, והשלישי סתם לא מבין כדורסל. טוב, אם להבין כדורסל זה להגיד שהנבחרת "שיחקה כדורסל טוב" ו"לא נכשלה", אז באמת שאף אחד כאן לא מבין כדורסל כמו אדלשטיין.

כשהוא נדחק עם הגב לקיר להודות בטעות אחת – אחת! – הוא מספר שאחרי המשחק מול איטליה הוא שאל כמה שחקנים מה היה צריך לעשות אחרת, והם ענו: "זזת מהשיטה שלך". אתה מבינים? הטעות היחידה שאדלשטיין מסוגל לחשוב עליה היא שהוא לא הקשיב לעצמו. כמו המועמד שמגיע לראיון עבודה ומספר שהבעיה שלו היא שהוא עובד קשה מדי, אדלשטיין לא מסוגל למצוא אף בעיה אובייקטיבית בהתנהלות שלו. ולא רק על המגרש, אגב – מסתבר שגם מזו התקשורתית הוא מבסוט, לאור הפידבקים הנהדרים שהוא מקבל (אלוהים יודע ממי). כמו מצב העוני בישראל, גם מבחינת אדלשטיין המצב נהדר אחרי שמנכים ממנו את העובדות.

ארז אדלשטיין לא צריך לסיים את תפקידו בנבחרת משום שהוא נכשל בהעפלה ליורובאסקט, אלא משום שהוא אפילו לא מוכן להכיר בכך. משום שהוא טוען שהוא לא היה משנה כלום, משום שהוא לא מסוגל לנקוב בטעויות שביצע. מי שלא מסוגל להכיר בטעויותיו, לא יכול ללמוד מהן. "האחריות שלי על הכל" הוא משפט ריק כשאתה בכלל לא חושב שיש כישלון עליו אתה צריך לקחת אחריות.

אתמול ראיתי אדם בן 56, מאמן כדורסל בעל הישגים, נותן את אחד הראיונות הכי יהירים וילדותיים שראיתי בחיי, ואני לא יודע מה הרגשתי כלפיו יותר: כעס או רחמים.