ניוז פלאש: פרובוקציות מעוררות. הן מייצרות רגש שלילי שהופך לתשומת לב זולה (ולעיתים אלימה) כלפי הפרובוקטור. וזה בסדר; לפעמים פרובוקציה היא דרך יעילה לעורר שיח, ולפעמים החברה צריכה לפגוש את התגובות הקיצוניות שנושא מסוים מעורר בה כדי ללמוד משהו על עצמה. אני באופן אישי אדם שתלוי באישורים חיצוניים, לכן פרובוקציה אף פעם לא הייתה הכלי שלי, אבל בכל זאת אני מרגיש שכולנו יכולים להתמודד קצת עם דעות מרגיזות, כי אנחנו לא בני שש. אבל מה שאנחנו לא אוהבים זאת היתממות.

כשאתה בועט למישהו בברך ולא מבין למה הוא צועק אתה גם מכאיב לו, גם מבטל את החוויה שלו וגם מצייר אותו בתור אדם מתלהם – וזה לא כל כך הגון. כך בדיוק הרגשתי כשראיתי את אבתיסאם מראענה בראיון ההתנצלות אצל יוסי מזרחי השבוע. ברגע אחד מאוד מזוקק, אחרי שאבתיסאם מתנצלת בפני האנשים שנפגעו ממנה (באותו פוסט מפורסם שבו כתבה ״לא עמדתי בצפירה, הייתי בזמן נהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע ואלה היו 2 דקות מופלאות בזמן הצפירה״), היא יוצאת עם הכתב לסיבוב בשוק, שם מצביעים פוטנציאלים מתווכחים איתה בנימוס וכבוד על אותו פוסט, ומסבירים לה שלדעתם יש דברים שלא אומרים. ״רק דבר אחד הם זכרו״, מסכם הכתב. ״בסדר, הימין והתעמולה עשו עבודה מצוינת״, עונה מראענה.

>>רוצים עוד? הירשמו לניוזלטרים של קבוצת mako<<

עכשיו, תראו: יש דברים גרועים יותר מלא לעמוד בצפירה, ויש מורכבות במפגש בין ערבים ישראלים לבין טקסי זיכרון לאומיים, ואם תגללו בפיד שלי עד 2013 יכול להיות שתמצאו דברים יותר מביכים, כמו שיתופים של סטטוסים של עצמי מ״סטטוסים מצייצים״ (אגב, טיפ של אלופים: בשביל זה בדיוק המציאו את הפייסבוק ממוריז. כדי למחוק. זה לא כלי שנועד להזכיר, אלא כלי שנועד להדחיק). אבל אחותי, ברצינות, לחשוב שאנשים מתעצבנים על הפוסט הזה בגלל תעמולה של הימין זה באמת זלזול קיצוני באינטליגנציה. לבטל את הרגשות שלהם, לבטל את עצמאות המחשבה שלהם, להפוך אותם לשטופי מוח, לעשות הכל חוץ מלקחת אחריות על הדברים שאמרת ואיך הם גרמו לאנשים להרגיש – זה מאוד לא הגון. במיוחד כשאת הרגע התנצלת על הפוסט הזה בדמעות! אמרת שהוא ״עלוב ולא היית כותבת אותו״, אז כמה תעמולה צריך כדי שאנשים יזכרו אותו?

האם זה אומר שמראענה היא הנגטיב של איתמר בן גביר, כמו שראש הממשלה נתניהו הציג אותה השבוע? ברור שלא, וגם חשוב להדגיש את זה. מה שכן זהה לשניהם, אגב, זה שאסור לפסול אותם מהתמודדות לכנסת. גם כי זה לא מאוד דמוקרטי, וגם כי שחקנים פוליטיים, בין אם מדובר בציבור הבוחרים, במנגנוני המפלגות, במחנה או באישים, צריכים לקחת אחריות על החיבורים והבחירות שהם עושים, כדי להבין בעצמם מי הם, ולא לגלגל את המורכבויות האלה אל בית המשפט שיחליט בשבילם. אבל זה לא הוגן להציג את מראענה כקורבן ולטעון שהיא נתקלת בביקורת רק בגלל תעמולה, או כמו שמרב מיכאלי טענה: ממשיכים את אותו מסע הסתה שהתחילו ב-1993 נגד רבין עד עצם הרגע הזה. אין שום הבדל בין מה שנעשה לה לבין מה שנעשה לרבין". אם יגאל עמיר היה מסתפק בלכתוב פוסט בפייסבוק נגד רבין, כנראה שהיינו חיים היום בעולם אחר, בו יש שלום בין ישראלים לתימנים.

קל מאוד להציג את הביקורת על אבתיסאם מרעאנה רק כהתלהמות יהודית אלימה כלפי אישה ערבייה, אבל בסוף מדובר באדם שרצה להרגיז (אגב, יותר מפעם אחת) והצליח. ולפעמים לפטור מישהו מאחריות זאת סתם צורה מתקדמת של התנשאות.

לשנות את האלגוריתם

אבל אני מניח שככה נראים החיים בתקופת ההרגזות. עו״ד כנרת בראשי, אדם ש״לצעוק על ניצולי שואה ברדיו״ הן התוכניות שלה ליום רגוע, העלתה השבוע לטוויטר צילום מסך מתוך מהדורת חדשות 12 בו קרן מרציאנו מדווחת שהצמיחה השלילית בישראל בשנת 2020 עומדת על 2.4-, מספר מעודד יחסית לתחזיות הקודרות עקב המגפה. בראשי כנראה הרגישה שצריך לאזן את פרץ האופטימיות הזה עם קצת כעס, וכתבה: ״תחזיות מוקדמות של מי קרן מרציאנו? שלכם. התחזית של נתניהו הייתה מעודדת, ביחס לתקופה ולמגפה העולמית. מסתבר שהוא שוב צודק ואתם מכניסים את הציבור לפאניקה מיותרת״. רק שכמו שענתה לה קרן מרציאנו, מדובר בתחזיות של האוצר ובנק ישראל. אבל זה לא משנה. בראשי לא רצתה להגיד משהו מהותי, טיעון שלם ומגובה שאפשר להפריך או לאשש. היא רק רוצה להרגיז. לבדוק את העובדות רק מרחיק אותה מהמטרה הזאת.

כי המציאות היא שהיום בישראל (וגם בישראל היום) יש תמריץ חיובי ברור להיות טרול. אם הצלחת, ולא משנה באיזה אמצעים, להרגיז שמאלנים או אנשי תקשורת שחשודים בשמאלנות, אתה אוטומטית זוכה בתשומת לב, בעוקבים, בהתייחסויות בתקשורת, אתה הופך לאורח כבוד בפאנלים ובאולפנים, מקבל תכנית רדיו שבה תוכל להרגיז את השותף שלך על בסיס יומי. להיות טרול בישראל זאת בחירת קריירה. אני די בטוח שזה כבר בטפסים של חברות השמה.

בדיוק בגלל זה, לדוגמה, שמעון ריקלין חיפש להרגיז כשכתב ״שמעתם מילת גינוי. מארגוני הנשים. מרב מיכאלי. שלי יחימוביץ'. זהבה גלאון. על ששלושה בדואים אנסו ילדה בת 10 בדרום?״. האם הוא ״בדק״ מה עשו כל אחת מהנשים שהוא התייחס אליהן? האם מעניין אותו מה דעתן על האונס המזעזע הזה? לא, מה הוא גנוב? הוא רק רצה להרגיז, וכצפוי – הצליח.

אחת הסיבות לתקופה הזאת היא האלגוריתמים של אתרי הסושיאל, שמקדמים, מגבירים ומתמרצים תוכן כזה שמייצר רמת עניין גבוהה. אבל עוד סיבה היא שהאלגוריתם האנושי נוטה גם הוא לעשות את זה – וזה צריך להפסיק. די. אנחנו כבר בשלב שבו זה צריך להיות ברור שלמילה שכתובה ברשת חברתית אין שום משמעות מעבר לתגובות שהיא מעוררת. אנחנו צריכים להתנהג כבני אדם תבוניים שלא קופצים מכל ציוץ. זה אמנם מאוד נעים לסמן לסביבה שלנו שאנחנו מביעים שאט נפש מפרובוקציה של טרול ימני או שמאלני או ערבי, אבל זה בדיוק מה שנותן לאותו טרול את הכוח ומשאיר את השיח בדיוק במקום הדפוק שבו הוא נמצא. הדרך היחידה שלנו להצליח לדבר עם אנשים ולהגיע להסכמות היא אם נפסיק להרגיז ולהתרגז, ונסרב לתפוס את הפרובוקטורים בתור אלה שמייצגים את הקבוצה שלהם. זאת אמנם דרך עם פחות לייקים, אבל כמו שלמדתי כשמחקתי את הפוסט שלי על סטטוסים מצייצים מ-2013, זאת בדרך כלל הדרך הנכונה.