אחרי חודשים רבים מאז היציאה מהאח הגדול ואלפי פוסטי שנאה ונאצה החלטתי לעשות מעשה. מדהים שמה שהקפיץ אותי בסופו של דבר זה לא הפוסטים והקללות של אוכלי הנבלות, אני לא נכנסת לדפים העלובים ששמו אותי כיעד לקלס, הם ממש לא מעניינים אותי אבל אני מקבלת מדי פעם צילומי מסך ואנשים שכותבים לי "את חייבת להגיב!". למה אני חייבת להגיב? אני לא חייבת שום דבר, מה גם שאני מבינה איך הפייסבוק עובד, תגובה מקפיצה את הפוסט. למה שאתן להם מהויראליות שלי? תגובה שלי תגרור אלפי תגובות של טבעונים. לא, ממש לא יקרה אבל ניקוב גלגל הרכב של שותפי לעבודה הביא לי ת'סעיף.
אני מודה, גם זה הצחיק אותי בהתחלה, כאילו מה חשבתם? שבגלל האלימות שלכם אני אפסיק? אני צופה באלימות שלכם, מצלמת אותה, כותבת עליה כבר 4 שנים, אז תפחידו אותי? חה! שניה, אני ארים את היד ותדגדגו אותי בבית השחי.
מישהו ניקב לי את הגלגל, יש לנו השערה שזה מישהו מהתעשייה. עצבנתי אותו, כבר הייתה לנו תקרית לא נעימה, הוא לא רצה שיצאו חומרים מצולמים מהמשק שלו ולי נותר רק לשאול, ממה אתם מתביישים? קוראים לעצמכם מלח הארץ, נושאים מדבקות של גאווה אז ממה אתם מתביישים? שידעו אשכרה מה אתם עושים לבעלי החיים שהחלטתם שבבעלותכם?
לא מפחדת מאנשים, מפחדת רק מעצמי
השבוע צילמנו השמדת עופות בבית חירות. בישראל השמידו כ-300 אלף תרנגולים בחודש האחרון עקב התפשטות שפעת העופות. אתם תשמעו את זה בקטן, בחטף, אף אחד לא יספר לכם שעוד ועוד לולים נדבקים, הם עומדים בלול, מביטים החוצה בעיניהם הטובות לא מבינה על מה המהומה בחוץ ולא ייקח יותר מדי זמן והלול יוצף בקצף שיחנוק אותם במשך 9 דקות. 9 דקות של מאבק אימים על כל נשימה.
אז החלטתי לקחת כמה אנשים כפרוייקט. נקבעה פגישה עם עורך דין המתמחה בתביעות דיבה והופ, נתחיל לרוץ. אני מודה, היה קשה לבחור את הדובדבנים שבקצפת (הצמחית כמובן). קראו לי "היטלרית" ואיחולי המוות שזכיתי להם תוארו באופן גראפי למדי. הפחדים שלי הם לא מהאנשים האלו, הפחדים שלי הם אחרים לחלוטין, הפחדים שלי הם להפוך ללא רגישה ואמפטית, הפחדים שלי הם להיכנס למשקים ולא להרגיש כלום, הפחד שלי הוא לצלם כדי לתעד ושזה לא יגע בי יותר, זה היום שאבין שמתתי מבפנים ואני לא מתכוונת למות כ"כ מהר.
אין לי ספק שזה לא יקרה בקרוב כי אני מתעדת המון ונקרעת כל פעם מחדש, מפרה שבדיוק לקחו ממנה את הצאצא שלה, חזירה בתא המלטה שלא יכולה אפילו להגן על גוריה, מעגלים זועקים המלקקים אחד את השני כי זה מה שנותר להם בעולם המזוויע הזה.
אני אמפטית לחלוטין לצער בני אדם, על ילדים שיגדלו בלי אבא, על אימהות, רעיות, בנות זוג שיחיו בלי האהבה הגדולה שלהן אבל יודעת דבר אחד, בסבל כולם שווים ואין הבדל ביננו לבינם, אלה שאנחנו כ"כ מזלזלים בצער שלהם, הקורבנות שאינם נספרים, כולנו רוצים לחיות בבטחה, כולנו רוצים להימנע מכאב, כולנו רוצים להיות מוגנים, כולנו רוצים להיות אהובים.