לפני אוטוטו 6 שנים ילדתי את הילדה הקטנה שלי , גילבוע (לא, שמה אינו גילבוע גלבוע אלא גילבוע שם פרטי, שם המשפחה יוז), התרגשתי מאוד, יש דברים שקורים ללא תכנון מוקדם ואיכשהוא זה הדבר הכי נכון בזמן הכי נכון.
את גילבוע ילדתי שנתיים לאחר מותו של אבי, שנפטר בגיל 58 מדום לב.
את הידיעה על מותו קיבלתי בטלפון מאחותי, זו הייתה השיחה הכי קשה שקיבלתי אי פעם בחיי. 4 בבוקר, הייתי הלומת שינה ולא ממש הבנתי מה אחותי מנסה להגיד. היא רק חזרה על אותן מילים: "תהיי חזקה, אני צריכה שתהיי חזקה בשבילי, את מקשיבה לי? חזקה". לא הבנתי מה היא רוצה ולא קלטתי את גודל האסון שהולך ליפול עליי. רק לאחר מספר דקות היא אמרה לי את שתי המילים, "אבא מת".
באותו הרגע המוח שלי סירב לעכל את מה שהאוזניים שמעו. אין לי מושג מה קרה מאותו רגע ועד כמה דקות מאוחר יותר. מצאתי את עצמי על הרצפה. מעליי יכולתי לשמוע את בתי הבכורה אלונה, בת 4 וחצי, שואלת את בן זוגי ערן: "מה קרה לאמא?" ואותו עונה: "סבא איציק נפטר". לקח לי יותר משנה וחצי לצאת מההלם. הייתי כבר אמא לשתי בנות, עבדתי, תפקדתי ובזה הסתיים העניין, תפקוד על אוטומט - רק למשוך ולהעביר עוד יום, הגעגועים הכאיבו לי ברמה הפיזית, לא הבנתי איך אני ממשיכה מכאן, הרגשתי יתומה.
נכנסתי להיריון לא מתוכנן וזו הייתה נקודת אור גדולה. היה לי משהו חיובי לצפות לו – לידת בתי השלישית. כבר החלטתי שיקראו לה בשם המשפחה שלי כדי ששמו של אבי לא יאבד. מכיוון שכבר עברתי שני ניתוחים קיסריים לא ניתנה לי הבחירה וגם זו הייתה לידה בניתוח קיסרי. אני זוכרת את הבוקר כשהגעתי, מלאת התרגשות, מצפה כבר לפגוש את התינוקת שלי, נכנסת לחדר ניתוח, עוברת זריקת אפידורל ומתחילים.
משותקת מעצב
ביום שבת תיעדנו משק של כבשים ועיזים. הגענו בדיוק לאחר 3 המלטות שקרו אחת אחרי השנייה, ובאופן טבעי האימהות לא עזבו לרגע את הצאצאים שלהן. התקרבתי לצלם אותם יחד, נפעמת מהדאגה העצומה. אחת העיזים ליוותה את הגדי שלה בצעדיו הרועדים הראשונים, השנייה ניסתה לעזור לצאצא שלה להתרומם, היא עשתה את זה עם רגלה בעדינות מרגשת, השלישית עשתה הכל כדי שאף אחד לא יתקרב, לא אני ולא עיזים אחרות, בקול הכי רגוע שלי ניסיתי להרגיע אותה: "באתי רק לצלם".
המשכתי לצלם ופתאום הגיע עובד עם דלי. דבר לא הכין אותן או אותי למה שקרה שניה מיד אחר כך. ברגע אחד, ללא שניה אחת של חסד הוא פשוט אסף את הגדיים לתוך דלי. גדי נופל – הוא מרים. השלישי לא נכנס – הוא כבר יסדר אותו. ברגישות? הומאניות? הוא אפילו לא טרח להוציא את הסיגריה מהפה.
מאותו הרגע כבר לא הצלחתי לצלם. הכל היה מטושטש. הרגשתי חיצים ישירים ללב ולבטן שלי, לא יכולתי לעשות דבר, לא יכולתי לעזור, רואה בפשע מוסרי מתרחש לנגד עיניי ולא עושה כלום. משותקת מעצב.
אנחנו רק מנסים להציל אחרים.
זה בידיים שלנו, של כולנו.