לכל אחד מאיתנו יש את השק שלו. אני לא מכירה אנשים בלי טראומות או דברים קשים שהוא עבר. בעצם הכרתי, כזו הייתה דנית כשהכרתי אותה. אני זוכרת בבית האח איך היא הסתכלה עליי עם העיניים הענקיות שלה, היפות, מלאות דמעות ואמרה לי: "טל, אני לא עברתי קשיים בחיים שלי, מעולם לא הייתי צריכה להתמודד עם כלום, אני הנסיכה של ההורים שלי, הכל קיבלתי". ואז קלטתי כמה חוויות מעצבות אותך וכמה תעצומות וכוח דנית צריכה כדי לעבור את מפח הנפש שלה מול כל עם ישראל. האח הגדול חשף אותנו ברמה שלא כולנו לקחנו בחשבון. לא ידענו בתכל'ס לקראת מה אנחנו הולכים, בטח לא אני שלא צפיתי בתוכנית הזו מלבד כמה פרקים בעונה הראשונה.
אתה מדבר עם אנשים, שוכח שיש שם מצלמות וכל שניה שלך מתועדת וגם על ידי אנשים אחרים שהחליטו לעשות שימוש רע במידע הזה מולי. אז חלק מהשק נחשף לעיניי כל, האישיות שלי, החיים שלי, הילדות שלי. זה הביך אותי ממש, לא הרגשתי מושפלת או כועסת אלא ממש מובכת.
אז השנה גיליתי שיש על מי לסמוך, יש מי שתומך לא משנה מה, השנה הזו לא לוותה בסצנות הרגילות של יחסי אהבה–אכזבה אלא יחסי אהבה–אהבה. זו זכות גדולה לחוות את זה, זה אדיר לדעת לזהות את זה.
אנחנו אמורים להשתנות
שנת 2014 הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי בכל כך הרבה אופנים ואין ספק שלאח הגדול יש חלק נכבד בשנה הזו. השנה הזו הייתה, עבורי בכל אופן, חוויה מטורפת. חוויה שדורשת המון הכלה, דורשת הרבה הסתגלות למצבים חדשים. ללא ספק הרגע הכי מרגש שלי השנה היה יום הגמר של האח הגדול שהסתיים באושר גדול. אושר שמזה המון זמן לא חוויתי. אני זוכרת את היום האחרון שלי שם כשהזמן לא זז וידענו שכולם נורא עסוקים לקראת הגמר, לא הספקנו להתארגן ולי כל הזמן היה בראש שהיום אני פוגשת את המשפחה שלי. כל כך התגעגעתי. זה כאב לי פיזית, רציתי לראות את החברים שלי, רציתי להרגיש בטוחה שוב.
ביטחון זה חלק כל כך חשוב לנו כבני דם. ביטחון כלכלי, ביטחון עצמי, ביטחון במיליון ורסיות שונות, ביטחון אותו אין בשום פנים ואופן לבעלי חיים ואנחנו אלה ששוללים את זה מהם.
אנחנו לרוב מפחדים מהפחד יותר מכל דבר אחר והם מפחדים מסיבות מוצדקות, איך יכול להיות שאנחנו עושים למישהו אחר אפילו ברמה המנטאלית את מה שאנחנו שונאים יותר מכל? אלה מחשבות עמוקות, מחשבות שרק מי שיש לו ראש פתוח יעצור לרגע ויהרהר על דיוקם. אין לי ספק שהגיונית ברור שאנחנו אמורים להשתנות ולשנות את ההתנהגות שלנו כלפי המון דברים.
לפני שנכנסתי לאח הגדול שאלו אותי מה אני ארצה שיקרה אחרי, עניתי שאני רוצה לעסוק בחינוך - חינוך לתרבות אחרת. אני עושה את זה היום, תרה את הארץ עם הרצאה שנקראת "קירות שקופים", מביאה את האמת כפי שהיא, רק מראה את מה שמסתירים מאיתנו כל הזמן.
כל מקום שאנחנו מגיעים אליו הכרטיסים נגמרים במהירות. זה סימן טוב. זה אומר שיש הקשבה, יש רצון לדעת, זה חשוב. את הבנות שלי אני תמיד מלמדת לפקפק בהכל: לשאול, תמיד לשאול, יש דבר אחד שאי אפשר לפקפק בו, השנה הזו הייתה שנת הצדק, החמלה והטבעונות.
אנחנו הולכים לעשות הכל ששנה הבאה תהיה כזו גם כן.
לשנת שחרור כולל לכל.
עבור בעלי החיים.
עבורינו.
עבור כדור הארץ.