לא נדרש יותר מיום אחד של חיים כאן כדי להרגיש ולהבין שהמקום הזה, מולדתי, מהונדס כל הזמן עבור קבוצה אחת של בני אדם: יהודים. זאת, כשמחצית מבני האדם החיים כאן, בין הירדן לים, הם פלסטינים. התהום הפעורה בין שתי חוויות חיים אלו – זו של מי שהפרויקט הוא עבורם, וזו של אלו הנרמסים כדי שהוא יצליח – ממלאת את האוויר, מדממת, נוכחת בכל מקום על האדמה הזו.

אני לא מתכוון רק לביטויים הרשמיים – ויש כאלו בשפע – הנוגעים בשורש העניין, כמו הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו ש"ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה", או חוק יסוד הלאום הקובע ש"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי". אני מנסה לכוון לתחושה הבסיסית של מי רצוי כאן ומי לא, לתאר את התובנה אותה הפנמתי בהדרגה מאז ילדותי בחיפה, לתמלל את שהלך והתבהר.

מספרנו, היהודים והפלסטינים שחיים כאן, כמעט שווה. אבל חיינו מאורגנים כך שרק מחצית אחת תחזיק בחלק המכריע של הכוח הפוליטי, במשאבי הקרקע, בזכויות ובחירויות. לא פשוט לתחזק שלילה כל כך גורפת של זכויות, אבל מאתגר לא פחות להצליח לשווק זאת בתור דמוקרטיה (בתוך הקו הירוק) שבשכנות לה מתקיים כיבוש זמני (מעבר לקו). אלא שהצלחה תעמולתית לחוד ועובדות לחוד: אין כאן שני משטרים נפרדים אלא משטר אחד, השולט בכל השטח ובכל בני האדם בין הירדן לים, ופועל על בסיס אותו עיקרון מארגן של קידום והנצחה של עליונות של קבוצה אחת – אנחנו, היהודים – על קבוצה אחרת – הם, הפלסטינים. זהו אפרטהייד.

הפגנות החברה הערבית נגד האלימות והפשיעה (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
הפגנה נגד טיפול הממשלה בפשיעה בחברה הערבית, 2019 | צילום: דוד כהן, פלאש 90

השיעור העיקרי שישראל למדה מהדרך שבה הסתיים האפרטהייד בדרום אפריקה הוא להימנע ככל הניתן מגילוי בוטה או חד משמעי מדי של האמת. הרי גילוייה עלול לחולל שיפוט מוסרי – שלא לומר, חלילה, תשלום מחיר כלשהו. לכן העדיף המשטר הישראלי לעצב את המציאות דרך הצטברות הדרגתית של עובדות בשטח, לצד נכונות לשלם מס שפתיים לנורמות בינלאומיות. עד לחקיקת חוק יסוד הלאום והכרזות הסיפוח הרשמי – התפתחויות של השנתיים האחרונות – הצליחה ישראל להקפיד על הכיסוי יחסית בהצלחה ושלא כמו האפרטהייד בדרום אפריקה, המשטר הישראלי נמנע מלחשוף טפחים מסוימים. כן תשמעו כאן, בריש גלי, ביטויים מכובסים כמו "שימור הצביון היהודי" אבל לא תמצאו כאן ספסלים שמסומנים "ללבנים בלבד".

כך או כך, המהות נותרת בעינה: משטר הפועל לקדם ולהנציח את העליונות של קבוצה אחת על פני השנייה. העובדה שההבחנה בישראל לא נעשית על פי צבע עור אלא על בסיס אתנו-לאומי אינה משנה ואינה גורעת ממהות זו. תהפכו כל אבן, אבל לא תמצאו כאן אפילו סנטימטר רבוע אחד שבו יהודי ופלסטיני הם שווים. מעמד סוג א' שמור רק ליהודים, ואנחנו נהנים ממעמד זה בתוך קווי 67' ומעבר להם. פלסטינים, לעומת זאת, מפוצלים בין סיווגים שונים של מעמד אישי ותאי שטח נפרדים – אך מאוחדים בהיותם, כולם, שווים פחות.

הפגנה נגד מכירות בתים לערבים בעפולה (צילום: החדשות)
הפגנה בעפולה נגד מכירת בתים לערבים | צילום: החדשות

אלה עמודי התווך של מימוש והנצחת העליונות היהודית בין הירדן והים, בכל השטח בו אנו שולטים:

אנחנו מהנדסים דמוגרפית את המרחב באמצעות השקעת מאמצים בהגדלת האוכלוסייה היהודית וצמצום האוכלוסייה הפלסטינית. אנחנו מאפשרים הגירה של יהודים – וקבלת אזרחות אוטומטית – לכל מקום בשטח שבשליטת ישראל, בעוד שעל הפלסטינים נאסר ככלל לרכוש מעמד בשטח זה, גם אם מוצא משפחתם מכאן.

אנחנו מהנדסים פוליטית את המרחב על ידי הענקת זכויות פוליטיות או שלילתן. כל האזרחים היהודים יכולים להצביע בבחירות (וכל היהודים יכולים לקבל כאן אזרחות), אולם רק פחות מרבע מהפלסטינים שחיים תחת שליטת ישראל משתתפים בהן. כשישראל תלך בקרוב לבחירות הרביעיות תוך שנתיים, זו לא תהיה "חגיגה לדמוקרטיה". זה יהיה עוד יום שבו פלסטינים משוללי זכויות יביטו מהצד כיצד אחרים, בעלי הזכויות, מצביעים וקובעים גם את העתיד שלהם עצמם.

אנחנו מהנדסים גיאוגרפית את המרחב באמצעות הפקעת אדמות מסיבית מפלסטינים – שמוקצות אחר כך לבניית יישובים והתנחלויות ליהודים. בתוך הקו הירוק, אנחנו עושים זאת מאז קום המדינה. בגדה המערבית, כולל בחלקיה שסופחו לירושלים, אנחנו עושים זאת מאז כבשנו אותה 19 שנה אחר כך. התוצאה היא שבכל מקום בין הירדן לים נדחקים הפלסטינים ליישובים צפופים, ללא כל אפשרות לפיתוח בהווה ובעתיד, כשבתים – שניבנו בהעדר ברירה ללא היתר – נתונים שוב ושוב בסכנת הריסה.

עובד פלסטיני מחטא קניון בעזה מנגיף הקורונה (צילום: אלי אחמד , פלאש 90)
רצועת עזה. בית סוהר ענק | צילום: אלי אחמד , פלאש 90

אנחנו גם מהנדסים את תנועתם של פלסטינים באמצעות הטלת הגבלות גורפות ושרירותיות. כך, קבענו שהנתינים הפלסטינים יידרשו לקבל היתרים ישראליים ולעבור במחסומים כדי לנוע בין ובתוך יחידות השטח השונות או כדי לצאת לחו"ל. על שני מיליון הפלסטינים שגרים ברצועת עזה בכלל נאסר לעזוב אותה: עזה אינה רק בנטוסטן (כינוי למדינות החסות שיצר הממשל בדרום אפריקה לשחורים), ישראל הפכה אותה לאחד מבתי הכלא הפתוחים הגדולים בעולם.

נולדתי בחיפה, בה התקיימה עד ל-1948 מציאות דו-לאומית של שוויון דמוגרפי. מבין כ-70,000 הפלסטינים שחיו בה לפני הנכבה, נותרו פחות מ-7,000 לאחר שקמה המדינה. מאז חלפו כמעט 73 שנה. כיום, בישראל/פלסטין מתקיימת מציאות דו-לאומית של שווין דמוגרפי. נולדתי כאן. אני רוצה ומתכנן להישאר כאן. אבל אני רוצה – ודורש – עתיד שונה מאוד עבור כולנו.

העבר גדוש טראומות ועוולות. ההווה מצולק כל העת בעוד ועוד שכבות של אי צדק. העתיד חייב להיות שונה: דחייה של משטר העליונות היהודית על בסיס מחויבות משותפת לצדק ולאנושיות. לקרוא לדבר בשמו הנכון – אפרטהייד – אינו צעד של ייאוש אלא בדיוק ההיפך: זהו רגע של בהירות מוסרית, צעד אחד בדרך ארוכה ומלאת תקווה. הביטו במציאות בעיניים פקוחות, קראו לה בשמה בלי למצמץ – ועזרו להביא למימושו של עתיד צודק.

הכותב הוא מנכ"ל בצלם