במשך שבוע ניסיתי לא להגיב לפרשת שי אביטל. כמה שלא ניסיתי להתנהג כאילו שזה לא נוגע אליי ולא קשור אליי, משהו בתוכי צרח החוצה. הפרשייה הזאת פגעה בכל עצב בגוף שלי, הזדעזעתי לשמוע את הסיפורים, ועם כל הכעס והאכזבה - לא הופתעתי בשום צורה, בואו נאמר ככה. לא הופתעתי כי הפעם רק השם היה שונה. בתוך הקהילה שלי התרחשו, ועדיין מתרחשים, לא מעט סיפורים דומים.
כבר בחודשים הראשונים שלי בקהילה, קיבלתי הרצה זריזה על כל הפרצופים והאנשים שאני צריכה להיזהר מהם. אם זה במסיבות, במצעדים, ברחוב ואפילו באפליקציות. אני מכירה כל כך הרבה סיפורים, ולכל סיפור יש נפש ואדם שעומד.ת מאחוריו. הכי גומר אותי זה שאני ממש יכולה לחבר פרצופים לעדויות. המדינה הזאת קטנה, אבל הקהילה הלהט"בית אפילו עוד יותר.
בתוך הקהילה הלהט"בית משתולל שד. שד נורא וקר וכואב שאף אחת ואחד לא מעוניין לדבר עליו. אני אפילו לא אעשה השוואה לפיל בחדר, כי זה הרבה יותר מפיל והרבה פחות מחדר. השמות נזרקים לכל עבר בכל מקום שאליו תצאו. אנחנו יודעים מי המטרידים, מי המזרימים, מי המסממים ומי התוקפים. כמעט כל אחת מבנות הקהילה היא עדות חיה לסיפורי הטרדות מיניות. החיה הזאת שמסתובבת בינינו היא הרבה יותר גרועה מהתוקף. עם כל הכאב שמלווה בלהודות בכך, אנחנו נותנים לאנשים כמו שי אביטל לברוח בין הצללים. אנחנו כל כך מורגלות לשתוק ולהאשים את עצמנו, כי זה מה שהחברה בחוץ עושה לנו ולפעמים אפילו הסביבה הקרובה. מי מאיתנו לא שמעה את המשפט "היית מסטולה, למה ציפית"? יש יותר ממה שנרצה להודות.
כנפגעת תקיפה מינית, אני יודעת בדיוק איך עובד מעגל השתיקה, ובעיקר מעגל ההשתקה. אני זוכרת איך גרמו לי להרגיש שאם אדבר "אהרוס חיים של אנשים" או ש"את לא היחידה. מה את חושבת ש*בגללך* הוא ייכנס לכלא?", ובעיקר המשפט האהוב עליי - "את חלק מקהילה שכל הזמן עסוקה במין. נראה לך שיאמינו שלא רצית את זה?". גדלתי בקהילה שיודעת ושותקת, ורק בנושא אחד הקהילה לא מבדילה בין תוקפים לתוקפות, בין הומואים ללסביות או לטרנסיות - התוקפים היו מכל המגזרים, המינים והנטיות, ולכולם היתה חסינות שרק השד יודע מי נתן להם אותה.
שי אביטל הוא לא רק דוגמה לעוד מקרה של גבר במעמד כוח שניצל בגועל את הסמכות שניתנה לו. המקרה של שי אביטל הוא עדות חיה להסתרה, לשתיקה שמתקיימת סביב כל אותם פוגעים. אנחנו נוטות תמיד להתמקד בקורבנות ובפוגע מן הסתם, אבל אנחנו אף פעם לא עוסקים באותם שתקנים ומשתפי הפעולה. למה רק כשפרשה מתפוצצת פתאום יש עדות של אמא או של איזה צלם שאומרים "כן ידעתי שהוא כזה. כולנו ידענו אבל מה יכולנו לעשות"? אנחנו נמצאות כל כך קרובות לבעיה, היא בתוך החיים שלנו, במסיבות שלנו, במעגלים שלנו. אין כמעט אחת שלא נפגעה או נפגע ובכל זאת, אף אחד מאותם פוגעים לא נכנס לכלא.
הגיע הזמן ללחוץ על ברקס במכונה המשומנת היטב שנקראת הטרדות מיניות - ולדבר, אחת עם השנייה וכל אחת עם עצמה. הגיע הזמן שכקהילה לא ניתן לסיפורים כאלה להמשיך עד שיחשפו אותם. אנחנו צריכות לחשוב על הדור שבא אחרינו ולעצור את הגלגל הזה, ובעיקר לנער מעלינו את תחושת הבושה והשאננות שמשתקת אותנו.