זהו מענה אוטומטי. היום, יום ב', 01.08.2011, אינני במשרד, לרגל השתתפות באירוע החברתי והפוליטי החשוב ביותר של שנות חיי. אחזור מחר. לעניינים דחופים בלבד, אפשר לתפוס אותי במאהל המחאה הקרוב לביתכם.
אז כן, היום אני שובת מעבודתי כעורך עמודים אלה ממש, ערוץ הדעות של mako. זו לא שביתה קלאסית - אין לי ועד יציג, אני לא חבר הסתדרות, לא הכרזתי על סכסוך עבודה, אני לא מבעיר צמיגים בכניסה לחניון קשת ולא שלחתי מסמך דרישות למנכ"ל. פשוט נעניתי, כמו כמעט 23 אלף אחרים, לאירוע פייסבוק, שלא לדבר על עובדי הרשויות המקומיות. אבל למה אני שובת היום?
אני שובת כי אני רוצה להגיד לעולם, לחבריי לעבודה, לבוס, לגולשים, לחבריי, לאשתי, לעצמי, שגם אני מוחה. גם אני נאבק. אני נאבק במדיניות ממשלתית רבת שנים, שמנוגדת לערכים שבהם אני מאמין. מדיניות שבמרכזה הניסיון לתת לחזקים עוד כוח. שבזה לחלש ולוקחת ממנו פשוט כי אפשר. שמעודדת חזירות. שמקדשת אינדיבידואליות – לא את הפיתוח האישי, אלא את ההתחזקות על חשבון אחרים. אלה דברים ששנאתי כילד במגרש המשחקים, וגדלתי לשנוא במגרש המשחקים העצום והמסובך שהוא החברה הישראלית. והיום אני יוצא להצטרף לכל מי שרוצה לשנות את השיטה הזו.
אגב, בשבילי זה לא מאבק נגד נתניהו. טוב נו, לא רק נגד נתניהו. הוא לא המציא את השיטה הזו – קדמו לו וסייעו לו רוב ראשי הממשלה ושרי האוצר בעשורים האחרונים. אבל המדיניות הכלכלית, שאצלם נבעה מאינסטינקט לא מתוחכם או מכניעה ללחצים של בעלי הכוח, היא אצל נתניהו תולדה של מערכת ערכים מסודרת, היא חלק מתמונת העולם שלו. לדעתי נתניהו צריך להתפטר, לא כדי לכפר על חטאיו, לא כי מישהו צריך לשלם את המחיר, אלא פשוט כי הוא לעולם לא יהיה מסוגל להכיל ולבצע את סוג השינוי שאנחנו דורשים. ואם הוא לא יזוז מאמונתו, הוא יצטרך לזוז מכסאו.
לבי יוצא לרוטשילד
אבל תכלס? אני שובת כי כבר לא יכולתי לשבת במשרד. קינאתי. לבי יוצא לרוטשילד. ללוינסקי. לבאר שבע. לבקה אל גרביה. לרחבת הכנסת. כבר שבועיים וחצי אני רואה, קורא ושומע על המאבק הזה, המהפכה הזו, שהם התגשמות של חלומות שלא העזתי לחלום. אני קורא כל ציוץ בטוויטר, מקליק על כל קישור, בוהה בחדשות, ומתבאס עד מוות להיות תקוע באופן ספייס הנעים והמדכא הזה. את תל אביב עזבתי זה מכבר בגלל יוקר המחיה, ובפעמים הספורות בהם אני מגיע אליה אני חולף במבט עורג על פני המאהל בשדרות רוטשילד.
בשביל להשקיט את המצפון, עסקתי הרבה בשבועות האחרונים, במסגרת משרתי, במאבק. הרי להעלות טור דעה שעוסק בנושא, אותו יקראו אלפי אנשים, עוזר למאבק לא פחות מאשר עוד אדם שמתבשל באוהלה של מחאה (לכל המודאגים לאינטגריטי המקצועי שלי – כן, העליתי גם טורים המבקרים את המאבק).
אבל למרות הצד הדיגיטלי שלה, המהפכה לא מתרחשת באינטרנט, היא מתרחשת ברחוב. היא מתרחשת באוהל, במעגלי הדיון, בהקרנות הסרטים, בהופעה הספונטנית של סחרוף ושל "הפה והטלפיים", בחיבוק המזיע עם מי שלא האמנת שתפגוש שם, בצעדת האמהות, בפינוי של המאהלים בלוינסקי ובבית שאן. שם אני נמצא היום, כי את האמת שחיה שם רציתי לחוות בעיניים, באוזניים, בגוף.
אז היום אני שובת. מקווה שגם אתם.
מעוז דגני עורך את "דיבור ישיר", ערוץ הבלוגים והדעות של mako