אין תמונה
חבל שלארוחת החג אצלנו לא מגיע בראד פיט כמו בסדרות האמריקניות
בליל הסדר נתכנס כולנו לפגישה שנתית עם הדודים, הגיסות, הסבתות ואולי גם קרובי משפחה רחוקים יותר. נרד זה על זה ונקטר, נסתכסך ונשלים, ויחד עם זה נרחם על מי שנשאר בלילה הזה לבד. מה פשר האובססיה של היהודים בנוגע למשפחה שלהם? נראה שליל הסדר מספק מענה מסוים לשאלה.

ליל הסדר נחגג בחיק המשפחה גם במרבית התרבויות היהודיות שלפני הציונות. במזרח אירופה זו הייתה בדרך-כלל המשפחה הגרעינית, בעוד בארצות האיסלאם התכנסה בדרך כלל המשפחה המורחבת, לפחות בכפרים. ואולם בתקופת היישוב הגיעה תופעה חדשה לחיים היהודיים: סדרים ציבוריים, שנערכו במוסדות חברתיים, חינוכיים, ולחילופין בבתי מלון. אחד הבולטים שבהם היה ליל הסדר הקיבוצי.

ואולם, מאז שנות השישים הפך ליל הסדר להיות החג של המשפחה המורחבת בישראל, ללא הבדלי תפוצה, וזאת – לא בהשפעת התרבויות היהודיות הקדם-ציוניות אלא דווקא בהשפעת התרבות המערבית של המעמד הבינוני שהפכה את המשפחה לאחד מפולחניה המרכזיים: למקום שבו הכל מתחיל אך לעתים גם מסתיר סודות אפלים. אם כבר, הרבה יותר מאשר לליל הסדר בתרבויות היהודיות שלפני הציונות, ליל הסדר הישראלי של היום דומה לחג ההודיה האמריקני (ולליל הסדר היהודי-אמריקני).


באים לישון יום קודם? מתוך "לילסדה"

סרט ישראלי חביב ונשכח מעט בשם "לילסדה", שביים שמי זרחין בשנת 1991, מתאר התכנסות של משפחה מורחבת ישראלית לליל הסדר, הכוללת גם לינה של כל האחים והאחיות, הגיסים והגיסות, הסבתא-רבא והנכדים בבית המידות הגדול של הסבא והסבתא. החגיגה המשותפת מציפה אל פני השטח את המתחים והרגשות המעורבים של בני המשפחה במערכות היחסים ההדדיות שלהם. כמו ישראלים טיפוסיים, כולם מתלוננים על כולם ועל המשפחתיות הדביקה והמזויפת, אבל בסרט מוצג מעין סיום פנטסטי שבו, בסופו של דבר, בני ובנות המשפחה מתאחדים ונחשפים אלו לאלו בצדדיהם האנושיים והחיוביים.

בסצנת הסיום הסוראליסטית של הסרט יורד שלג. אבל החלק הדמיוני יותר בסרט הוא דווקא עצם התיאור של המשפחה המורחבת הנשארת ללון בבית הסבא והסבתא עוד בלילה שלפני ליל הסדר, ובליל הסדר עצמו. כמה ישראלים מגיעים יום לפני הסדר, ואז גם נשארים ללון ולא חוזרים הביתה אחרי החגיגה המשפחתית? אפילו דתיים נשארים ללון אצל מארחיהם רק לילה אחד, וזהו.

משפחה לא בוחרים

הלינה המשפחתית המורחבת בסרט "לילסדה" לקוחה לא מהמציאות הישראלית אלא מסרטים אמריקניים המתארים חגים משפחתיים שבהם בני המשפחה המורחבת, שבשגרת יומם כלל לא נפגשים, מבלים כמה ימים אינטנסיביים ודחוסים ביחד, וכך נוצר סיר הלחץ המשפחתי, ואיתו הדרמה או הקומדיה – תלוי בז'אנר. בניגוד לכך, בליל הסדר רובנו מבלים ערב אחד מעיק יותר או פחות עם המשפחה המורחבת, עם טקס קבוע, בדיחות קבועות וקיטורים קבועים.

בארה"ב רוב מכריע של האוכלוסייה, גם היהודית, חי ללא מגע יומיומי עם המשפחה המורחבת מפני שמרבית המבוגרים מתגוררים בדרך כלל הרחק מהוריהם ומאחיהם ואחיותיהם, ולכן הפגישה בחגים היא כה טעונה רגשית. ישראל לעומת זאת היא ארץ קטנה, ורובנו חיים עם המשפחה המורחבת ונפגשים על בסיס קבוע – בסופי שבוע, בשבתות ובחגים, ואף במהלך מרוצת חיי היומיום.

ההתכנסות של המשפחה המורחבת בליל הסדר יוצאת דופן, אם כן, רק בטקסיותה, ומדגישה את החשיבות הטקסית של המשפחה היהודית בתרבות הישראלית. יותר מאשר הזדמנות למפגש משפחתי, ליל הסדר חוגג את הקשר למשפחה המורחבת של כל אחד מאיתנו, המהווה את הבסיס לקשר עם המשפחה המורחבת מאד – העם היהודי כולו. כמו המשפחה המורחבת הפרטית של כל אחד מאיתנו, גם המשפחה המורחבת הזו – העם היהודי – היא לאו דווקא הכי מוצלחת. אבל אם יש דבר שליל הסדר מלמד אותנו מדי שנה, הרי הוא בדיוק זה, שמשפחה לא בוחרים.

ד"ר חזקי שהם הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים