אני פיקרה. שירתי כקצינת מודיעין והשתחררתי לפני כשנתיים. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא שלי.
נולדתי לפני 23 שנה בקווארה שבצפון אתיופיה. אימי נפטרה כשהייתי בת 7 חודשים. לאבי לא הייתה את היכולת לטפל בי לבדו, ולכן עברתי אל דודה שלי, אחות של אמא. כעבור זמן קצר הגיעה הבשורה שחיכינו לה: אנחנו עתידים לעלות לארץ ישראל. עזבנו את הכפר שחיינו בו ועברנו להמתין בגונדר. זו הייתה הפעם השנייה שמשפחתה של אמי קיבלה הודעה כזו. שמונה שנים מוקדם יותר סבא מכר את כל רכושו והגיע לגונדר - ואז נאמר לו שהעלייה תקרה בשלב מאוחר יותר. אבא שלי היה מגיע לבקר אותי אצל הדודה בגונדר, אבל לפני שהספקנו לצבור זיכרונות של רגעים משותפים עלינו לארץ, דרכינו נפרדו והקשר נותק.
את הילדות שלי בארץ עברתי ללא דמות אב. בלי אבא שראה אותי מסיימת תיכון, מתגייסת לצבא, מסיימת טירונות וקורס קצינים. בכל אחד מהרגעים האלו, כשחבריי ללימודים, לקורס או לשירות היו שם מוקפים במשפחות שלהם - אני חשבתי על אבא שלי. חלמתי על היום שבו תהייה לי משפחה שלמה. מאוחדת.
לא זכרתי איך אבא נראה, לא זכרתי איך הקול שלו נשמע, איך מרגיש החיבוק שלו. כל הילדות שמעתי המון סיפורים עליו - אבל לסיפורים האלה לא היו פנים או קול.
לפני שנתיים וחצי טסתי לבקר את אבי - הרגע שחיכיתי לו כל החיים. הייתי שמחה ונרגשת, אבל גם פחדתי. מה אם הוא לא יצליח לזהות אותי? מה אם הוא כבר שכח אותי? וכשראיתי אותו, לא האמנתי שזה באמת קורה, שאני שם איתו , הרגיש לי שאני בתוך חלום. לא בכיתי. הגוף שלי רעד. ולא הצלחתי לעכל את הרגע. ביום השני נפל לי האסימון – איפה ועם מי אני נמצאת – ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. הייתי שם שבועיים. שבועיים בשביל להשלים פער של 17 שנה! עוד לא הספקתי להתרגל אליו, וכבר הייתי צריכה לחזור.
סבתא שלי (אמו של אבא) עלתה לישראל ב-2008, אחיו ואחיותיו עלו ב-2010. כל השנים חייתי עם התקווה שהנה עוד רגע הוא יהיה חלק מהחיים שלי - תקווה שהתבדתה כל שנה מחדש. אנחנו כבר בשנת 2018 - ואבא שלי לא כאן.
למה? באמת לא ברור לי. כי אם הממשלה הייתה בסך הכל מוציאה את ההחלטות שלה אל הפועל - הוא כבר מזמן היה כאן.
כ-8,000 יהודים נותרו עדיין באתיופיה כשהם ממתינים לעלייה. ליותר מ-70% מהם יש משפחה מדרגה ראשונה בישראל. ילדים, הורים ואחים שלא ראו את בני משפחתם שנים ארוכות. רובם גם לא יכולים היו לנסוע כמוני לאתיופיה כדי לפגוש אותם.
ב-2015 התקבלה החלטת ממשלה שיש להעלות את כולם – אבל עד היום לא נמצא לכך התקציב. היום יושבים בממשלה על הנושא, בשעה שהתקציב ל-2018 ול-2019 עומד להיסגר – ושוב בלי תקציב להעלאת שארית יהודי אתיופיה.
הממשלה מתנהלת כאילו שיש את כל הזמן שבעולם. אבל אין זמן – אנשים מתים, גם בתנאים הקשים באתיופיה וגם בישראל. סבתא שלי, שלא ראתה את בנה כבר עשר שנים, היא אישה מבוגרת שחיה בפחד מתמיד שלא תזכה לראות אותו שוב. 10 שנים עברו מאז שנפרדו. אני כבר לא מוצאת מילים שינחמו אותה. שינחמו אותי.
אבא שלי הוא אבא, בדיוק כמו האבא שלכם, הוא רוצה להיות כאן עם הילדה שלו, עם המשפחה שלו, בארץ הקודש שהוא מאמין בה. הוא רוצה להיות שותף בחיים שלי ושלנו.
כשנפרדנו לפני שנתיים, הבטחתי לו שאעשה כל מה שאני יכולה כדי שיעלה ויתאחד עם משפחתו. אני מבטיחה להמשיך להיאבק, עד שנוכל להיות שוב ביחד – כמו כל בת ואב.
מחר (שני) תתקיים הפגנה מול משכן הכנסת למען איחוד המשפחות. לפרטים