מגפת הקורונה העולמית השפיעה עליי ועל סביבתי הקרובה, כמו שהשפיעה על כל אזרחי מדינת ישראל. במקום לנסוע לחו"ל עם חברות בחופשת הסמסטר מלימודי באוניברסיטת תל אביב, חזרתי לבית המשפחה בטמרה, יחד עם אחותי ואחי הלומדים בבאר שבע. כבר חודש וחצי כולנו בסגר בבית, יוצאים רק למכולת כשחייבים. כמו רוב העסקים בעיר, גם העסק המשפחתי של הוריי סגור, ויש הרבה דאגות ואי ודאות. אבל מה שהופך את החוויה לקשה במיוחד עבורנו, זה חודש רמדאן שבפתח. השנה נאלץ לציין אותו ללא ביקורים וארוחות משפחתיות לשבירת הצום. מי היה מאמין שהמשאלה היחידה שלי תהיה לפגוש את משפחתי המורחבת ולשבור את הצום איתם, כמו תמיד בחודש המיוחד הזה.
כמו כולם גם אני עוקבת אחרי החדשות מדי יום, מחפשת אזכורים של החברה הערבית. אני תוהה על מה הם מסתמכים בחדשות כשמספרים לנו על אי ציות להנחיות משרד הבריאות בקרב האזרחים הערבים? ואם יש אנשים שלא מצייתים, כמו בכל מקום, מה הסיבה לכך? לפי נתוני רשות החירום הערבית, שהוקמה על ידי ארגונים חברתיים בעקבות המשבר, עד לתחילת השבוע הזה אובחנו 606 חולי קורונה ביישובים ערביים, לא כולל ערים מעורבות; על בענה ודיר אל-אסד הכריזו סגר מלא לאחר שזיהו שם התפרצויות חמורות.
אין ספק שיש כרגע התפרצות קורונה במספר יישובים ערביים, ועל מנת להבין איך זה קרה, חזרתי חודשיים אחורה, לימיה הראשונים של הקורונה בישראל. לפי הסיקור התקשורתי אז, היה אפשר להבין כאילו היישובים הערבים חסינים מקורונה, או אולי חשבו שנעלמנו לגמרי, כמו שאנחנו נעלמים איכשהו מעל המסכים בנושאים אחרים. במשך שבועות כמעט ולא הזכירו את הערבים בהקשר של הקורונה - אבל לא מהסיבות הנכונות.
המיעוט הפלסטיני-ערבי במדינת ישראל סובל כבר שנים רבות מאפליה מתמשכת בכל תחומי החיים, ולאחרונה הציבור הרחב מגלה את האפליה אצלנו גם בתחום הבריאות ומניעת המגפה. עבורנו זה לא חדש, פשוט עכשיו כולם שמים לב לזה בגלל הקורונה. עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל פרסם משרד הבריאות בתקשורת וברשתות מידע על הנגיף ואיך להתמודד איתו - אבל בתחילה הוא יצא בעיקר בעברית.
יוזמות פרטיות במקום יוזמות ממשלתיות
על פי בדיקת עמותת סיכוי, בשבועיים הראשונים של המגפה הודעות משרד הבריאות באפליקציה ובאתר על מסלולי הדבקה ואמצעי זהירות פורסמו תחילה רק בעברית ותורגמו לערבית באיחור או כלל לא.
כ-20% מאזרחי המדינה הם ערבים ולחלקם שליטה מוגבלת בשפה העברית. לחלקם - בעיקר למבוגרים שהם קבוצת הסיכון העיקרית - גם אין גישה לאינטרנט. האתגרים גדולים במיוחד בקרב בדואים בנגב שאין להם גישה למים, חשמל ואינטרנט, וסובלים מהריסת בתים גם בתקופה קשה כזאת. בהיעדר שירותים ממשלתיים, ארגוני החברה האזרחית, המנהיגים והמומחים הערבים התארגנו במטה חירום מיוחד ופעלו להנגשת המידע לציבור הערבי.
בעיר שלי טמרה למשל, צצו יוזמות וסרטונים של גורמים פרטיים וקהילתיים שקראו לתושבים להישאר בבית ולציית להנחיות משרד הבריאות. אנשי צוות רפואי, מורים לספורט, מנהיגים דתיים ופוליטיים פעלו להעלאת המודעות בקרב תושבי העיר כדי להיאבק במגפה. קמו גם יוזמות סיוע למשפחות נזקקות שנפגעו כלכלית מהקורונה. בעקבות כך, גברה המודעות בקרב הציבור הערבי בכל הנוגע לסכנות הנגיף, אופן התפרצותו ודרכי התמודדות איתו. התקהלויות רבות נמנעו, לוויות וחתונות נדחו וחלקן אף התקיימו בזום. התפילות ההמוניות בוטלו ובמסגדים קראו לציבור להתפלל בבית. מתברר שכל אלה לא מספיקים והמחלה עדיין מתפשטת.
האזרחים והקהילה לבדם לא יכולים להיאבק במגפה כזאת. האיחור בהנגשת המידע וההסברה הממשלתית, הסיקור התקשורתי המועט ובעיקר העיכוב הגדול בעריכת בדיקות קורונה ביישובים הערביים הקשו מאוד על מניעת התפשטות המגפה. בתקשורת ובממשלה צריכים לעשות בדק בית לגבי ההתנהלות שלהם כלפי החברה הערבית בימיה הראשונים של המגפה לפני שמדברים בהכללה לגביה.
הסולידריות של הרמדאן מקבלת ביטוי חדש
בשונה משנים קודמות, השנה לא נוכל לשבור את הצום יחד עם החברים והמשפחה המורחבת, ולא נבקר אותם אחרי ארוחת "האפטאר" -ארוחת שבירת הצום ברמדאן, או בזמן "הסחור" - הארוחה האחרונה לפני תחילת הצום. אפילו לא נוכל ליהנות מחוויית הכנת עוגות החג שכולנו אוהבים עם החברים, השנה כל אחד מכין אותן בביתו לבד.
ברמדאן הזה אנחנו לא הולכים ליהנות ממופע תנועת הצופים שמתרחש כל שנה ביום לפני תחילתו ובעיד אל-פיטר. אנחנו גם כן לא נוכל לקיים את מנהגי ותפילות החג במסגדים או לבקר באל-אקצא. זאת אומרת, שהשנה לא נוכל לקיים את תפילת ה"תראוויח" – תפילה מתקיימת כל יום לאחר ה"אפטאר", ולא נשמע בסיומה דרשה של האימאם.
ההגבלות מייצרות מצד אחד ריחוק חברתי, אבל גם מעידות על הסולידריות החברתית - סולידריות שמאפיינת את חודש הרמדאן ומקבלת השנה ביטוי חדש. על בסיס דאגתנו לבריאות המשפחה והחברים, שבגללה אנחנו נאלץ להישאר בבית ולהימנע מלצאת ללא סיבה חיונית. אנו תקווה כי נוכל לעבור את רמדאן השנה בהצלחה ולצקת תוכן חדש לערכים של סולידריות וקהילתיות שתמיד היו קיימים בו. זה בידיים שלנו האזרחים הערבים - אבל גם באחריות הממשלה והתקשורת.
הכותבת היא מתמחה במחלקה לחברה משותפת בעמותת "סיכוי"