קוראים לי שירלי צוק ואני עובדת סוציאלית בבית החולים רמב"ם.

אני זו שמטפלת בכם אם התינוק שלכם נולד עם סיבוכים. אני זו שמלווה את הילדים שלכם אם הם מגיעים לבית החולים פצועים או שיכורים. אני זו שדואגת לקרובי המשפחה הקשישים שלכם שמתאשפזים. אני זו שמודיעה למשפחות אם קרה אסון. אני זו שחוזרת כל יום הביתה עם המתח הנפשי, עם הלחצים, עם הדמעות והצעקות והכאב שראיתי כל היום. וזה קשה. באמת קשה.

אבל זה אפילו יותר קשה ממה שאתם חושבים.

זה קשה כי התנאים שלנו בלתי נסבלים. העבודה בתנאי עבדות במשרדים הממשלתיים העניים ביותר ובמקצוע שנמצא בתחתית סדרי העדיפויות מבחינת הממשלה, תחת לחץ, בלי תקנים, בלי תקציבים. אין לנו אבטחה, אין כסף אפילו ללחצני מצוקה. אין אפילו מימון לליווי ולתמיכה בעובדות שחוו אלימות.

ואנחנו חוות אלימות. קללות, מכות. יש אנשים שקוראים לי חוטפת ילדים, הורסת משפחות. אני הורסת משפחות? אני מנסה להציל אותן.

אבל הכי קשה זה שאחרי כל זה אני אפילו לא מצליחה לסגור את החודש.

אני לא יכולה לעבוד במשרה מלאה, למרות שצריך אותי, כי פשוט אין תקנים. אני מרוויחה 5,400 שקל בחודש. עם נסיעות, עם תוספות, עם הסכמי שכר וכל מיני הרחבות שהמציאו רק כדי שהשכר שלי ייראה פחות מגוחך. ועדיין אני צריכה לחפש השלמות הכנסה. למדתי שמונה שנים, סיימתי שני תארים בהצטיינות, השקעתי את כל כולי כדי להיות הכי טובה בתחום. עבורכם.

אני עובדת בעבודה קשה וחשובה, עבודה שמצילה אנשים וילדים – ואני מתביישת במשכורת שלי.

אז שואלים אותי, למה את עושה את זה? לכי תעבדי במקצוע אחר, כזה שתוכלי להתפרנס ממנו בכבוד.

אבל אני לא רוצה לעבוד במקצוע אחר. אני אוהבת את המקצוע שלי, אני אוהבת את השליחות הזאת. אני רוצה להיות שם בשבילכם ובשביל האנשים הקרובים לכם כשתזדקקו לי. וכולכם תזדקקו לנו. כל אזרח במדינה יזדקק לעו"ס בשלב מסוים בחייו. ואנחנו תמיד נהיה שם עבורכם.

כל מה שאני מבקשת זה שתתמכו בנו, תפרגנו לנו. שעכשיו אתם תהיו כאן בשבילנו. כי עכשיו אלה אנחנו שצריכה את העזרה שלכם.

***

בימוי: יעל רפופורט

צילום: אסף חן

עריכה: נעמה דעוס

הפקה: עמית רוסו-ברנר

עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל

לעוד סרטוני דעה במדור

יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il