הפיצוץ בביירות התרחש בנמל העיר, נמל שבו שוכן גם מעוז נשק של חיזבאללה, ושב-2018 נחשף כי הארגון התכוון להקים בו מפעל טילים מדויקים. על פי הדיווחים 2,700 טונות של אמוניום חנקתי הובילו לאסון, חומר שמשמש לחקלאות ושידוע שגם חיזבאללה מחזיק בו כבר מספר שנים על מנת לייצר מטעני חבלה.
האסון שפקד את לבנון הוא נוראי, מוות של מאות אזרחים חפים מפשע. כמובן שאין מה לצהול ולשמוח על כך כמו שעשו משה פייגלין והרבה פוליטיקאים ואנשי ימין ברשתות החברתיות - וכמו שהיו עושים חיזבאללה וחבריו במשטר הלבנוני במקרה של אסון בישראל. אפשר לדמיין את החגיגות שהיה מארגן החיזבאללה ברחבי ביירות ולבנון, בליווי ממתקים וסוכריות, אחרי הכל מדובר בארגון טרור שהשתלט גם על הממשל וקורא להשמדת מדינת ישראל.
אבל גם בלי לצהול, אפשר לבקר את ההחלטה של עיריית תל אביב, ובראשה רון חולדאי, להאיר את דגל לבנון על בניין העירייה (כפי שנעשה במקרים אחרים בעבר, כמו פיגועי טרור במצרים, צרפת ורוסיה). עם כל הרצון לסולידריות ולהבעת הזדהות – זה דגל מדינת אויב בלב מדינת ישראל. דגל של אותה מדינה שבה הטרור חוגג, ושבה נפלו מאות חיילים ישראלים בקרבות במהלך השנים. היה אפשר להסתפק בהצעת סיוע הומניטרי כפי שעשתה ממשלת ישראל לאחר היוודע האסון – אך לא מעבר לכך.
המחווה של חולדאי והעיר תל אביב לא מעניינת את תושבי וממשלת לבנון שעסוקים בלאסוף את השברים כתוצאה מהאירוע ובטח בתקופה הכלכלית הקשה שיש בלבנון. מהצד הישראלי זה פוגע בכל אותן משפחות שכולות – שרואות את דגל לבנון שעבורן מסמל את המוות של יקיריהם בקרבות על קיומה של מדינה ישראל, וגם את הלוחמים שאיבדו את חבריהם לנשק במקום. מבחינתם, חולדאי רצה להביע חמלה – אך ביזה את כבוד הנופלים והמשפחות השכולות בכך שהציב את הדגל במרכזה של מדינת ישראל.
בסופו של דבר, מאחורי הדגל הזה עומד הממשל הלבנוני ובראשו ראש הממשלה חסן דיאב, שנתמך על ידי חיזבאללה, הארגון שצובר מיום ליום יותר נשק ונערך למלחמה עתידית בגבול הצפון בליווי איומים מתמידים כלפי ישראל.