נולדתי בשנת 1994, שנתיים לפני תחילת הכהונה הראשונה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה. הייתי בת ארבע כשהקואליציה שלו החלה להתערער, וכשדוד לוי, שהיה אז לא רק אבא-של אלא שר של ממש בממשלה מסתבר, פרש ממנה. הייתי בת תשע כשנתניהו מונה לשר האוצר שגרם לוויקי קנפו לצעוד ממצפה רמון לירושלים ובפעם האחרונה שהוא לא היה ראש ממשלה, הייתי בכיתה ט'. גדלתי לתוך עידן שכולו נתניהו.
אני לא מכירה אופציה שבה המילים "ראש הממשלה" ו"נתניהו" לא מתחברות יחד לצירוף לוגי הגיוני. נכון, בדרך היו ברק, אולמרט ושרון, אבל הייתי קטנה מדי וחסרת מודעות בשביל להכיר בכך באמת. מודה, כילדה לא קראתי עיתונים ולא צפיתי בחדשות. אירועים משמעותיים כמו ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה הם חומרי ארכיון מבחינתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם בעל מודעות פוליטית פחות או יותר, הוא תמיד היה שם, על כיסא ראש הממשלה. עד אתמול, כשעמית סגל גילה לי את זה בפריים טיים, לא ידעתי בכלל שבנימין נתניהו יודע להפסיד.
מסתבר ש"השותפים הטבעיים", אותו מונח שהפך לשגור כל כך בשנים האחרונות ובפרט בשתי מערכות הבחירות האחרונות, חברי הבלוק היציב כסלע, לא תמיד היו כאלה. מסתבר שההמון, שאני רגילה לראות מתייצב באופן אוטומטי לצדו בהפגנות וברשתות החברתיות, מתח עליו ביקורת לא פעם ואפילו יצא כנגדו בפומבי. דווקא בעידן שבו האינטרנט מאפשר תיעוד נצחי ושימור ידע כמעט אינסופי, שכחנו. אולי זה קרה באופן טבעי, ואולי שכחנו כי אף אחד לא טרח להזכיר לנו שגם ביבי אנושי, שגם הוא פוליטיקאי שהפסיד, שהציבור לא תמיד התייצב לידו, שהמפלגה שלו, שהיום מורכבת מדוברים מיומנים שמגנים עליו מעל במה אפשרית, בגדה בו לא פעם ורצתה אותו בחוץ. דן מרידור, בני בגין ויצחק מרדכי? אני מכירה רק את דודי אמסלם, דוד ביטן ומיקי זוהר.
שכחנו שהוא לא תמיד היה כזה, קינג-ביבי. אפשר להגיד הרבה דברים על "ימי בנימין", סדרת הכתבות של עמית סגל שמשודרת השבוע בחדשות קשת 12, להתווכח האם היא נשכנית וביקורתית או מלטפת ומחמיאה, אבל עבור הדור שלי, היא קודם כל זרקור ענק על תקופה מוחשכת שלא הכרנו. בסדרת הכתבות על דור ה-Z, שאני נציגת הקצה העליון שלו, כתבה טל גלעדי שאת כל מה שאנחנו יודעים על פוליטיקה בישראל, למדנו מארץ נהדרת. את ביבי הכרנו דרך החיקוי המשעשע של מריאנו עם הפאה האפורה ועבודת האיפור המדויקת ואת אויביו הפוליטיים אנחנו מזהים רק באמצעות הקאצ'פרייזים "שלום-לכם" (יאיר לפיד) ו"די כבר" (נפתלי בנט). "ימי בנימין" לעומת זאת, חשפה בפנינו את המציאות כפי שהיא: בלי איפור או תלבושות, אבל עם גרעיניות אותנטית של צילומי ארכיון משנות ה-90.
יש לי זיכרונות מעומעמים מההורים שלי, מגלים בעצב שקצבאות הילדים שלהם קוצצו. אני זוכרת במעורפל את מפלגת קדימה ואת הפיצול בליכוד, אבל הצלילה לפרטים הטכניים, מי, מה, כמה ומתי, הדהימה אותי. נתניהו, הקמפיינר הבלתי המנוצח, אחד האנשים החכמים בעולם, הגיע לשפל של 12 מנדטים ב-2006? מי היה מעלה בדעתו?
שנים ארוכות של שלטון נתניהו הצליחו להשכיח מאיתנו את הטעויות שביבי עשה בדרך: מהסכם וואי ולחיצת היד לערפאת ועד הקדנציה באוצר שעוררה זעם בבני ברק ובפריפריה. עמית סגל לא רק הסביר לנו מהם החוקים הפוליטיים שלפיהם נתניהו פועל, אלא הוא גם הזכיר לנו את אותן טעויות.