אמש נפל תקדים בתעשיית המוזיקה הישראלית המנומנמת: הדג נחש חויבו לשלם לאריאל זילבר 100 אלף שקלים, להפסיק לבצע בהופעות את השיר "מה נעשה" ולאסוף מהחנויות את כל העותקים של האלבומים שכוללים את השיר (גם "חומר מקומי" וגם אלבום ההופעה). הפסיקה הקיצונית הזו נראית גדולה בהרבה מהעניין המוזיקלי עליה נתרגשה מלכתחילה.
חלילה לי מלזלזל בכבודו של השופט אור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אך מהפסיקה שלו עלולה לעלות תחושה עמומה של רדיפה, ולאו דווקא רדיפת צדק. כוחי והשכלתי המשפטית לא מגיעים למתן הכרעה באם נעשתה כאן גניבה מוזיקלית או דווקא מחווה מוזיקלית. אני מותיר את זה למומחים ועורכי הדין. אבל העובדות הן כאלה: במהלך "מה נעשה" מנגנים הנחשים פרפראזה קצרה מאחד השירים האהובים של זילבר, "ואיך שלא". לא מדובר בסימפול, גם לא בגניבת הלחן, אלא ברפרנס מוזיקלי קצר ברקע השיר.
בשאר העולם המתוקן, מדובר באקט שגרתי מאין כמוהו שחורג הרבה מעבר לגבולות ההיפ הופ – ז'אנר שחייב את הולדתו לסימפול ואשר מוסדר בהסכמי זכויות יוצרים. פסיקה כזו מוכיחה עד כמה חוקי זכויות היוצרים, במציאות המוזיקלית של ימינו, ארכניים ומיושנים. החוקים האלה חייבים לעבור רמיקס דחוף שיתאים אותם למציאות של המאה ה-21. שירה האחרון של ליידי גאגא הוא עוד מקרה בשורה ארוכה ומפותלת של מחוות, רמיקסים, מאש-אפים ודגימות, המזיזים ודוחפים את המוזיקה קדימה תוך שהם מזכירים לנו את המורשת המוזיקלית הארוכה עליה נשענת המוזיקה של ימינו.
קחו למשל את ג'יימס בראון. מעבר תופים אחד שלו הוליד מעל מאה שירים וגרם למוזיקאים שבאו אחריו להמציא ז'אנרים מוזיקליים שלמים - החל מסיפורי השכונה הגאנגסטריים של ההיפ הופ, עבור באלו הוורודים כמסטיק של הפופ וכלה בביטים המהורהרים של הטריפ הופ ודומיו. כל אמן שני בהיפ הופ, שלא לדבר על שינייד אוקונור, פרינס ומדונה, השתמשו בדגימה הזו ויצרו ממנה חומרים שנחשבים היום לקלאסיקה. זוהי האבולוציה של המוזיקה, וזוהי דרכו של עולם המונע בטכנולוגיה ומשתמש בה גם כביטוי אומנותי יצירתי.
זילבר כבר לא מחפש חומר ללחישה
אבל התקדים המסוכן לחופש הביטוי טמון בטענת עורכי דינו של זילבר, כי האקט המוזיקלי הזה קושר במישרין את מרשם לשיר המעודד לטענתם צריכת סמים, ובכך גורם לו נזק. יש כאן אמירה חזקה על חופש הביטוי של אמן באשר הוא להביע דעתו, בין אם מדובר באמונה, אלוהים, סקס, וכן, גם בשאכטות לעת ערב. קשה לי להאמין שמישהו ששומע את "מה נעשה" ומזהה את המחווה יקשר בין זילבר, אדם בעל דעות מוצקות על שלל נושאים ברומו של עולם, להטפה לשימוש בסמים. נדמה כי שירו המפורסם "הולך בטל", קלאסיקה ישראלית אחרת, עושה זאת בצורה טובה לא פחות מ"מה נעשה" בו קולו, להזכירכם, לא נשמע אף לא ברמז לאורך כל הדקות הארוכות של השיר.
ובכלל, ישראל צריכה להתקדם ולתמוך במוזיקאים שעושים לה שירות הסברתי חשוב מאין כמוהו מעבר לים כמייצגי תרבות ישראלית חדשה (הדג נחש בדיוק בעוד סיבוב הופעות בחו"ל) ולא לרדוף אותם על כתיבת מילים כאלו ואחרות. בחייאת, האנשים האלו, מי כמו זילבר יודע, מנסים להתפרנס מאומנותם. לא מדובר בהסתה, נאומי בחירות או גרוע מזה, הצעות חוק הזויות שנותנות ביטוי למסרים מופרכים הרבה יותר מאלה ששאנן וחבריו הופכים לפופולאריים. בין אם יסכימו על כך פרקליטיו של זילבר ובין אם לא, כרגע חברי הדג נחש משמשים כנציגים של דור שלם. דור שהוא "עצמאי בשטח ולא צריך טובות", דור שיודע לבד איפה למצוא "בחושך חומר ללחישה למקרה שייתקל באוזני אישה" (מילים מאיר אריאל, לחן אריאל זילבר). מה שמגיע מגיע.