ולכן, לא קשה לנחש מה הייתה תחושתו של אובמה – או תחושתם של מיליוני אמריקנים אחרים – כשקראו השבוע בעיתון על ההחלטה לאסור גם אצלנו – 60 שנים אחרי פרשת רוזה פארקס - על בני מיעוט מסויים ליהנות משירותי תחבורה ציבורית שוויוניים. אפשר להניח שהדיווחים בתקשורת האמריקנית בנושא החלטת שר הביטחון לאסור על פועלים פלסטינים לנסוע באוטובוסים בשטחים לא הוסיפה לנו נקודות זכות בשאלה סביב דמותה המוסרית של ישראל והתנהלותה מול הפלסטינים.
הברית ההיסטורית בין ארצות הברית לישראל התבססה תמיד על התפיסה ששתי האומות חולקות שותפות כפולה: שותפות של אינטרסים – ושותפות של ערכים. במסגרת האינטרסים ארצות הברית ראתה בישראל בת-ברית נאמנה לסחר, קשרים צבאיים, ויציבות שלטונית. ואולם תפיסת האינטרסים המשותפים החלה להתערער בעשור האחרון. האיבה ההולכת וגוברת כלפי ארצות הברית בעולם הערבי והמוסלמי, בין השאר בגלל תמיכתה בישראל, הביאה אמריקנים רבים לשאול את עצמם אם הנכס הישראלי לא הפך לנטל .
אבל גם כשהאקסיומה של שותפות האינטרסים עמדה בסימן שאלה, תומכי ישראל המשיכו לראות בה שותפה לערכים האמריקנים המושתתים על חירות, דמוקרטיה ושוויון; אלא שגם תפיסה זו הולכת ומאבדת תומכים. מדיניותה של ישראל בשטחים, הכוללת בנייה על קרקע שהופקעה מפלסטינים, קיום מערכת כבישים ומערכת משפט נפרדת לישראלים ולפלסטינים, אפליה בכמעט כל פן של חיי היום יום – כל אלו מציירים את ישראל לא כבעלת ערכים דומים לארצות הברית של 2014 – אלא כבעלת ערכים דומים לארצות הברית של ימי רוזה פארקס. הנסיגה במעמדה של ישראל מדמוקרטיה מתוקנת מתרחשת בקצב מואץ דווקא בקרב מי שמזוהה כתומכי הנשיא – צעירים, משכילים, וגם רבים מקרב יהודי ארצות הברית. בקיצור, באמריקה צומח דור אליטות חדש שמחויב לנו ואוהד אותנו הרבה פחות מקודמו.
אפשר היה לפטור את הקרע ההולך ומעמיק בינינו, אלמלא התלות המוחלטת שלנו –בתמיכת ארצות הברית בזירה המדינית ובהצטיידות צבאית. ההרס השיטתי של יחסינו עם ארצות הברית הוא הדבר האחרון שישראל, המוקפת אויבים ואיומים, זקוקה לו עכשיו, וראוי לנו שנפנים שההתנהלות שלנו מול הפלסטינים היא לא רק סוגיה מקומית ואזורית – היא הולכת ומכרסמת בנכס החשוב ביותר של ישראל – יחסיה החמים עם ידידתנו הגדולה.