העובדת הזרה קפצה מהחלון, אילוסטרציה (צילום: חדשות 2)
דווקא אגף הנשים והילדים הוא בעל תנאי כליאה ירודים | צילום: חדשות 2

חדשות לבקרים אנחנו שומעים התבטאויות מתלהמות נגד מבקשי מקלט ומהגרים בישראל מפי אישי ציבור - ובראשם שר הפנים וראש הממשלה. רק השבוע התחוללה סערה נוספת כשראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי, טען שתושבי עירו "מופקרים" מול המסתננים. אבל עלינו להתבונן על המציאות הישראלית והמדיניות האמיתית בה נוקטים הקברניטים כנגד הגרים שבתוכנו. במדינה שבה מבקשים לשמור על הצביון היהודי, פגיעה שרירותית בחירותם של מהגרים, בשם היהדות, מתבצעת כענין שבשגרה. במדינה שרואה עצמה כהומניסטית, מתבצעת פגיעה יומיומית בזכויותיהם של פליטים שנמלטים על נפשם.

ברירת המחדל של החוק הישראלי כנגד מהגרים שאין להם אשרה בישראל היא גירוש ומעצר. מעצר מינהלי, שרירותי, עליו מורה פקיד במשרד הפנים, ומכוחו מחזיקה המדינה במעצר מאות מהגרים ומבקשי מקלט, לתקופות ארוכות המגיעות לעתים לחודשים ואף לשנים. המעצר, שלפי החוק הוא כלי עזר לגירוש, הופך למטרה – הרתעה. חינוך. שילמדו לעזוב בעצמם, ושלא יבואו עוד כמותם.

הכל שווים בפני משרד הפנים, והוא מוכן לכלוא את כולם: מהגרים ומבקשי מקלט, נשים, ילדים, משפחות וקטינים לא מלווים. נכון לחודש ספטמבר האחרון הוחזקו בכלא גבעון 31 אזרחים זרים לתקופות הנעות בין שנתיים לחמש שנים. נתונים על מספר המוחזקים תקופות ארוכות בכלא סהרונים לא נמסרים על ידי הרשויות; כפי הנראה יש למדינה מה להסתיר.

החוק קובע כי מהגר המוחזק במעצר למעלה מ-60 יום ולא ניתן לגרשו ישוחרר, אלא אם אינו משתף פעולה עם גירושו. וכך הפך העדר שיתוף פעולה לכלי המאפשר לכלוא מהגרים לתקופות ארוכות. די בכך שיטען אדם כי הוא ממדינה X ואילו המדינה תטען כי הוא ממדינה Y, כדי להפוך אותו למי שאינו משתף פעולה ולכן אינו יכול להשתחרר מן המעצר. העונש על אי שיתוף פעולה הגיע השנה לשיא בלתי נתפס: מהגרת שטענה כי היא מקונגו ואילו משרד הפנים התעקש כי היא ממדינה אפריקאית אחרת, הוחזקה על ידי המדינה תקופה של שבע שנים במעצר, רק משום שעמדה על שלה וסרבה לנסוע למדינה שאינה מדינתה.

גם אזרח טוגו שהוחזק במעצר בזמן שבקשתו למקלט נבחנה מצא עצמו כלוא משך שבע שנים, במהלכן בקשתו למקלט נדחתה ולא ניתן היה להשיג מסמכי נסיעה עבורו כדי לאפשר חזרתו לטוגו.

מחנות עינויים במצרים, ביורורקרטיה וטיפול לקוי בישראל

באוגוסט 2011 היו כלואים במתקני כליאה של שירות בתי הסוהר כ-60 ילדים וילדות שהגיעו לישראל בגפם. חלקם הגיעו לישראל ללא כל ליווי, וחלקם הגיעו עם הורים או עם קרובי משפחה שהלכו לעולמם או נטשו אותם. 13 מהם היו כלואים תקופה של למעלה מחצי שנה.

גם משפחות נעצרות על ידי משרד הפנים. במקרים המעטים בהם מצליחה משפחה של מבקשי מקלט להגיע לישראל יחד, המשפחה מופרדת – האב באגף אחד ואילו האם עם ילדיה באגף אחר. מפתיע לגלות כי דווקא אגף הנשים והילדים ב"סהרונים" הוא בעל תנאי כליאה ירודים, כשהם מוחזקים באוהלים במדבר שהוא קר מאוד בחורף ובלילות וחם מאוד בקיץ.

מבקשי מקלט המגיעים לישראל דרך הגבול עם מצרים נחטפים ומוחזקים במחנות עינויים בסיני. שם הם אסורים, מוכים, מחושמלים. נשים נאנסות. כשישוחררו ויגיעו לישראל, תחכה להם קבלת פנים נאה: הם יועברו, שוב, לבית אסורים. שם לא יטפלו בטראומה שלהם ויספקו לפצעיהם טיפול רפואי בסיסי בלבד. אישה שנאנסה לא תראה גיניקולוג.

את המצב הזה מבקשת המדינה להנציח. החוק למניעת הסתננות שנדון בכנסת בימים אלה יאפשר למדינה לעצור מבקשי מקלט לתקופה של שלוש שנים, ואם מדובר במי שהגיעו ממדינת אויב, גם אם הם ניצולים של רצח עם, לתקופה בלתי מוגבלת. כולם "מסתנני עבודה", קוראים שרי הממשלה היושבים כבית משפט ודנים את כולם למעצר מינהלי ממושך, ללא בדיקה פרטנית של עניינם.

עו"ד רעות מיכאלי היא מנכ"לית מוקד סיוע לעובדים זרים

>> למה הממשלה לא עוצרת את זרם המסתננים?
>> ביקשנו צדק חברתי, קיבלנו הנחה על קניות באינטרנט