פעם, לא כל כך מזמן, בעט אריק קנטונה, שחקן ענק ואדם גדול, באיזה אוהד מקניט ביציע. ועדת המשמעת של ההתאחדות האנגלית החליטה שזה מעשה כל כך נורא, עד שהרחיקה את קנטונה לשמונה (!) חודשים. לעומת זאת, לקבוצתו מנצ'סטר יונייטד לא הורדה ולו נקודה אחת. כשמוריניו הרים יד על איזה מאמן מברצלונה, גם הוא הורחק, אבל איש לא חלם לפגוע בריאל.
אבל עזבו את אירופה, גם אצלנו: לפני כשנה שלח תומר סיני מהפועל פתח תקווה אגרוף לפניו של אוהד. הוא עצמו הורחק, אבל קבוצתו אפילו לא הועמדה לדין. וכשלמוטי איווניר, אם להמשיך לנבור בדפי ההיסטוריה, היה איזה עניין עם איזה שופט בקדנציה שלו בנצרת, התעסקה ועדת המשמעת רק בו ולא פגעה בקבוצתו.
כל התקדימים האלו, כמו גם ההיגיון הבריא, אומרים שאם אפשר למצוא אשמים ספציפיים (להבדיל מהתפרעות המונית של קהל) צריך וראוי להעניש אותם בלבד ולא לפגוע בקבוצה שלמה. אבל את הדיינים שמעוני ולנדאו זה כנראה לא שכנע, והם החליטו לצאת בפסיקה שתקבע למעשה את זהות היורדת השלישית מליגת העל.
מבחינה אנושית, אפשר להבין אותם. גם הם קוראים עיתונים ואתרים וצופים לעיתים בטלוויזיה ומאזינים לרדיו, והמקהלה הכמעט אחידה של עיתונאינו שרה מזמור אחד: למכבי פ"ת (של הלוזונים המעצבנים האלו) חייבים להוריד נקודות על הכאת עלי חטיב מהפועל חיפה, ויהי מה. אז מה אם אפשר להעניש את גניש ותמם בלבד? מה זה משנה אם למכבי פ"ת יש את גיליון ההרשעות "הנקי" בכדורגל הישראלי? ומה קרה לעקרון העל החשוב כל כך, שאין לקבוע הכרעות ספורטיביות בשולחן דיונים משפטי, ועדיף להשאירן לכר הדשא? פתאום כולם שכחו את זה. טוב, ככה זה כשהלוזונים בתמונה, הלוזונים אותם כולם כל כך אוהבים לשנוא.
בשעות הקרובות אמור "בית הדין העליון" של ההתאחדות לכדורגל לדון בערעור שהגישו הלוזונים נגד ההחלטה השערורייתית והפופוליסטית של שמעוני ולנדאו. כל מי שרוח הספורט לנגד עיניו, ולא השנאה ללוזונים, חייב לקוות שהדיינים יגיעו להחלטה הנכונה, האמיצה, זו הנובעת מערכי הספורט, שאומרים שאין להוריד נקודות לקבוצה אלא אם כלו כל הקיצין; החלטה הנובעת משיקול דעת משפטי ומעשי ולא מזעם ה"רחוב" ו"רוח" התקשורת, וישאירו לקבוצות האחרות לטפל בהורדת (אם וכאשר) הלוזונים לליגה הלאומית. כי החלטות שיפוטיות פופוליסטיות הנובעות מלחץ ציבורי הן מסוכנות מאוד, אולי אפילו יותר מהנגיחה והבעיטה המכוערות שספג עלי חטיב.