התלבטתי רבות טרם כתיבת הטור הזה. האם יש סיכוי? האם יש חילונית בקהל שתסכים להודות שהיא תעדיף להחצין כישורים אתלטיים בפני בנות מינה ולא אל מול גברים אחרים, שאיך לומר בעדינות, לא כולם חושבים באותו הרגע רק על הסולם המוסיקלי ואיכות העיבוד?
האם יש רעייה חילונית אחת בקהל שתסכים להצהיר: כן, אני מעדיפה שהאיש שלי יראה אותי, ורק אותי, במלוא הדרי? האם יש רעייה אחרת שתעז לומר את מה שאסור היום, בעידן ה-PC, לומר: לעולם לא אגיד לו, אבל הייתי מעריצה אותו לו בשם האהבה בינינו היה האיש שלי נמנע מלהגיע למופעים כאלה?
האם יתכן כי גוף הקורא לעצמו בפטרונות "שדולת הנשים בישראל" יסית ויפעל נגד כ-30% מנשות ישראל, מוסלמיות ויהודיות כאחד? האם בישראל של שנת 2019 ייתכן פלורליזם אמיתי, או שזה רק עניין של זמן עד שגם המתרחצות בחוף הים תאלצנה לפשוט את בגדיהן ולטבול לעיני גברים? בקיצור, האם יתכן כי מישהו יבין ש"חיה ותן לחיות" אינה רק סיסמא?
חילונים יקרים. אני יודע, אתם מפחדים. הפחד שלכם אינו מוצדק, אבל אני מבין אותו. אתם אכן חוששים מהרגע שבו ניהפך לרוב במדינה ונכפה עליכם את מה שבעיני דמיונכם נתפס כ"שריעה יהודית". מיותר לומר, אבל התשובה היא לא. ראשית, אין דבר כזה שריעה יהודית. מי שמחבר בין ההלכה לשריעה, אינו יודע לא מהי השריעה, ולא מהי יהדות.
בדיוק כפי שיש הבחנה בין הושבת השחורים בירכתי האוטובוס בארה"ב של שנות ה-60 לבין הפרדה בשירותים ציבוריים, כך יש פער בין הפרדה הנובעת מרצונה של האישה, ומתוך כבוד לאינטימיות שלה, לבין הפרדה מתוך השפלה. ואני מקווה שזו לא חשיבה מורכבת מדי לישראלי המצוי בישראל של קיץ 19'. אתם לא חייבים לאהוב את הרעיון, ובטח שלא לאמץ, אבל ראוי להבין שישנן נשים אחרות עם תפיסת עולם שונה, וזו זכותן הלגיטימית.
מעבר לכך, לנו החרדים אין כל עניין להתערב בחיי הפרט החילוני. אבל אם אתם, חילונים יקרים, יוצרים במו ידיכם תקדים רגע לפני שלדבריכם אנחנו נהפוך להיות הרוב כאן, אל תתפלאו לכשהגלגל יתהפך. הגבלת כוחו של בית המשפט צריך להיות בראש ובראשונה – אינטרס שלכן ושלכם.
ומילה אחת לשופטים: קול הנהי הזה של "אוי ואבוי, אנחנו נתונים למשיסה" הוא לא ממש משכנע ביום בו תחת לשמור על זכויותיו של המיעוט השתמשתם בכוחכם וכפיתם עליו את אורח חייכם ותפיסת עולמכם, וצר לי להוסיף במקרה זה: תפיסת עולם צרה וחד מימדית.