כל הליאמיות והדנה רוניות שאיימו בתחילת העונה של האח הגדול שהן יתגלו כביצ'יות, מתגמדות לעומת הביצ' הטרייה ליהיא. את יכולה להיות חמודה וחייכנית ולשיר בבוקר שירים מתוקים של חג המולד, אבל את לא עובדת עלינו. גברת ליהיא גרינר, את אישה רעה.
ההנחה המקובלת היא שאת מתארסת לבחור שאת ממש ממש אוהבת. לא סתם אוהבת, אלא אפילו מוכנה לחלוק איתו את החיים שלך, מעתה ועד עולם, או לפחות עד שתתגרשו, לא שאיפה של אף כלה שעומדת מתחת החופה. עם ההנחה הזו באות כל מיני הנחות אחרות – את רוצה להיות ישרה וכנה עם בן הזוג שלך, גלויה ושקופה. את מתכוונת לעשות רק איתו סקס ולגדל איתו ילדים.
המציאות בפועל עשויה להיות שונה – בעוד כמה שנים אולי תמצאי את עצמך משועממת ומיובשת מאנרגיות, אולי תפגשי בחור שידליק בך ניצוץ ישן בלב. אולי לא תרצו להיפרד, בגלל הילדים, בגלל שהוא מרוויח טוב, או בגלל שהתרגלת – ותמצאי את עצמך מתגלגלת בין הסדינים של איזה עתי חולף. אבל תקופת האירוסין? היא לא אמורה להיות מלאה ברגעים אוהבים ולהחזיר פרפרים אפילו לזוג שהיה יחד תקופה של שנים?
אין מה להשוות למקרה סער ובולבולון
אהבה, מעל הכול, היא הרצון המוחלט לעשות רק טוב לצד השני. ומעבר לדברים הטובים, אם את אוהבת עד כדי כך שאת מוכנה לחתום על מסמך שאומר שרק את הפה שלו תנשקי עד שהמוות יפריד ביניכם, הרעיון של לפגוע בבן הזוג אמור להיות מופרך בעיניך. ואיך אפשר לרמוס את הכבוד של בן זוגך אחרי שהגעת לנקודה הזו, שבה את כל כך גאה באהבה שאת מוכנה להצהיר עליה מול כל המשפחה והחברים שלך?
כשסער שיינפיין העדיף את איילה על בולבולון שתקתי, אבל הפעם אני לא יכולה. בשם האהבה אני נזעקת להגיד לליהיא שהיא בן אדם איום ונורא. חרמנות? תעשו לי טובה, שלושה שבועות הם בהחלט לא זמן מספיק כדי לצבור תשוקה מינית שתכלה כל רגש אחר, שתשכיח את פניו של האיש שמחכה לה בבית. ובכלל, הקלות הזו שבה נשלף קלף החרמנות, או קלף ה"הבאתם צעירים ויפים הביתה, למה ציפיתם", קצת מייגעת. עשו לי טובה, זוגיות זה הרבה יותר מסקס על בסיס יומי. תקראו לי תמימה, אבל במערכת היחסים שלי, שהיא לא בת חודש ולא בת שנה, יש משהו שמרחף וחולף אפילו מעל ריבים מטופשים, ומעל ימים שבהם הכול נראה רגיל למדי. קוראים לו אהבה.
באחד הסרטים האהובים עליי הגדירו אהבה כשילוב של הערכה, כבוד ואמון. ליהיא רמסה כל אחד מהם ברגל גסה. את הסמס שלי איבדת.