בישראל שוהים כ-48,000 מבקשי מקלט, רובם המכריע נמלטו מאריתריאה ומסודן. חלקם מתגוררים בישראל שנים רבות. ישראל אינה מרחיקה בכפיה אריתראים וסודנים, כיוון שהיא יודעת שהרחקה כזו תפר לא רק את עקרון "אי ההחזרה" הקבוע באמנת הפליטים, אלא גם עקרון דומה הקבוע באמנה נגד עינויים וכן כללים אחרים של המשפט הבינלאומי. נוכח העובדה שגם לשיטתה של המדינה לא ניתן להרחיק את מבקשי המקלט, כליאת חלק מהם או החזקתם במתקן שרב הדומה בינו לבין כלא על השונה פסולה בתכלית.
לפני כחודשיים, קבע בית המשפט העליון שתיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות, שאפשר את החזקתם ב"מרכז לשוהים" חולות לפרק זמן בלתי מוגבל אינו חוקתי שכן הוא פוגע באופן לא מידתי בזכויות לחירות ולכבוד. זכויות אלה נתונות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לכל אדם. תיקון מס' 4 החליף את תיקון מס' 3, שנפסל על-ידי בית המשפט העליון בספטמבר 2013, ואִפשר את החזקתם במשמורת למשך שלוש שנים. השופטת (בדימוס) ארבל שכתבה את פסק הדין המרכזי בעניין תיקון מס' 3 קבעה, ביחס לתיקון מס' 4, כי "מדובר באותה גברת – זו של תיקון מס' 3 – בשינוי אדרת". לצערנו, תזכיר החוק שפורסם השבוע נתמך אף הוא על אדני הגבלת חירותם של מבקשי המקלט, המנוגדת לרוח פסיקות בג"ץ.
בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
היעדר האפשרות בטווח הזמן הנראה לעין להשיב את האזרחים הסודנים והאריתראים לארצותיהם מחד גיסא, והירידה הדרמתית במספר הנכנסים לישראל, מאידך גיסא, מחייבים ביתר שאת קביעת הסדרים ראויים לטיפול באוכלוסיית מבקשי המקלט השוהה בישראל. ההתעמרות בהם על-ידי צמצום שעות הקבלה בלשכות משרד הפנים, זריעת פחד ובלבול בקרבם, והפעלת לחץ עליהם בכדי שיבקשו "לעזוב מרצון" הם אמצעים פסולים. הגיעה העת לאמץ מדיניות אנושית, הוגנת, וחוקתית.
מדיניות זו צריכה לכלול, ראשית, הסדרה ראויה של מעמדם המשפטי של כל השוהים בישראל שאינם בני הרחקה. אשרת השהייה בישראל מסוג 2(א)(5) שהם מחזיקים בה כיום אינה מזכה אותם בזכויות סוציאליות. הגדרת מבקשי המקלט כתושבים ארעיים תאפשר להם גישה לשירותי בריאות ורווחה בכל רחבי הארץ. הדבר יאפשר להם לממש את זכויותיהם הבסיסיות, יפחית מהעומס הקיים על שירותי הבריאות והרווחה בדרום תל אביב, וימנע הידרדרות של מקרי בריאות ורווחה לכדי למצבי חירום. מדיניות זו דוחקת אותם למצבים של עוני ומצוקה, וגורמת להתרכזותם באזורים מוחלשים, שבהם הם יכולים להרשות לעצמם למצוא מחסה. רוב מבקשי המקלט עובדים, והמדינה התחייבה בפני בית המשפט העליון שלא לנקוט צעדי אכיפה נגד מעסיקיהם, אך על רישיונות הישיבה שהם מחזיקים מצוין במפורש שאין הם רישיונות עבודה. הפיכת עבודתם לחוקית צפויה להגדיל את הכנסות המדינה ממיסים, ולעצור את השחיקה בשכר המינימום, שנגרמת כתוצאה מהיווצרותו של כוח עבודה זול וקל לניצול. בנוסף, בשל מעמדם החוקי המעורער, מבקשי המקלט מתקשים כיום להשיג עבודה מחוץ למרכז. היתרי עבודה יפחיתו את חששם של מעסיקים ברחבי הארץ להעסיקם, ויגבירו את פיזורם ברחבי הארץ.
שנית, נדרשת בדיקה הוגנת של הבקשות המוגשות על-ידי מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים לפי אמנת הפליטים. במדינות מקלט אחרות, למעלה משמונים אחוז מבקשות המקלט של אריתראים ולמעלה מששים אחוז מבקשות המקלט של סודאנים מתקבלות על יסוד בחינה הוגנת של הקריטריונים הקבועים באמנה, ואין יסוד להניח שקים הבדל מהותי בין מאפייני הרדיפה שהם חוו לבין מאפייני הרדיפה שחוו מי שנמצאים בישראל. מכאן שאחוז ההכרה הנוכחי בישראל – הנופל מעשירית האחוז – הוא מביך ומביש. יש לבדוק את בקשות המקלט בהתאם לסטנדרטים פרשניים ראויים מוסרית ומשפטית למדינה שרואה עצמה חלק ממשפחת העמים. חשוב להבהיר, כי גם ביחס למי שיימצא כי אינו זכאי למעמד פליט בהתאם לקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים אך לא ניתן להרחיקו למדינת המוצא יש להחיל את העקרונות שהצגנו לעיל.
בפסק-הדין שפסל את תיקון מס' 3, ציינה המשנָה לנשיא מרים נאור, כי "המדינה ניצבת מול מציאות חיים – הכפויה עליה הר כגיגית – עמה עליה להתמודד. התמודדות זו מציבה קשיים, שאתגרים בצדם. אתגרים אלה מחייבים פתרונות יצירתיים. יכולה זאת להיות שעתה היפה של המדינה, שבמציאות שנכפתה עליה תשכיל למצוא פתרונות הומאניים, פתרונות התואמים לא רק את המשפט הבינלאומי אלא גם את התפישה היהודית". אחרי שהממשלה כבר אישרה את החוק , ניתן רק לקוות שהכנסת "תחשב מסלול מחדש", ולא תשוב ותחוקק חקיקה המגבילה חירות.
פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא וד"ר רובי ציגלר הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה