זהר אחאי
לא הפסקתי לעשן, אבל למדתי לקח אחר. זהר אחאי | צילום: תומר ושחר צלמים
בפעם הראשונה הייתי בן 15. הם היו שלושה מגודלים בלבוש אזרחי, ממחלק "נוער חשיפה". הם הציגו צו חיפוש והפכו את הדירה שבה גרתי עם אמי ואחי הקטן. אחרי שעתיים אחד מהם מצא זרע במגירה בחדר של אמא, הניח אותו על השולחן ואמר: "זה זרע של מריחואנה". אני, אגב, עוד לא עישנתי ולא ממש ידעתי מה זה. לקחו אותי לתחנה בחיפה. אחרי שלוש שעות שכללו תא-מעצר קטן, איומים במכות ושתיית ליטרים של מים כדי להצליח לתת שתן – שחררו אותי עם אזהרת קטין.

>> מוטי רייף מתוודה: "אני מעשן גראס"

בפעם השנייה הייתי בן 20. ג'יפ של הבילוש עצר אותי לחיפוש ומצא לי בכיס חשיש, 3-4 גרם בערך. נחקרתי במקום ושוחררתי, אחרי חודש הגיע בדואר כתב-אישום. למשפט הלכתי בלי עו"ד, קיבלתי חודשיים מאסר על-תנאי לשנה ו-1,500 שקל קנס.

בשנתיים שלאחר מכן נתפסתי עוד שלוש פעמים, כולן ברדיוס 100 מטר מהבית. הוגשו נגדי עוד שני כתבי אישום. באחת מהפעמים האלה הייתה את הכמות הגדולה ביותר, אולי 8 גרם (שימוש עצמי) – אבל לא ננקטו הליכים, כנראה כי השוטר (שלמד איתי בתיכון) שמר את החתיכה לעצמו, ובטח הרגיש שהוא עושה לי טובה.

מריחואנה
זה בלתי נתפס שעל החזקה של פרח ירוק אפשר ללכת לכלא | צילום: agafapaperiapunta, Thinkstock
בתפיסה השלישית כבר לא גרתי בבית. ירדתי מטרמפ, וליד הבית חיכה לי ג'יפ עם שלושה שוטרים. על התפיסה הזאת, 0.89 גרם – נשפטתי ונגזרו עליי שלושה חודשי מאסר בפועל. לכל אורך הדרך הייתי תמים, טיפש ועקשן. כמעט אף פעם לא קניתי "סמים" ישירות, בטח שלא מכרתי. להערכתי, 75 אחוז מהחברה שאני חי בה – משפחה, חברים, לימודים, צבא, עבודה – צורכים קנאביס. בבית-המשפט לא הסכמתי לומר שלא אעשן יותר, ועד הרגע האחרון לא האמנתי שאפשר לשבת בכלא על ג'וינט. אז כן, זה קורה. קוראים לי זהר אחאי ואני אסיר-קנאביס משוחרר.

יום רביעי, 31 בינואר 2007. השעה 15:00. תא מעצר במשטרת זכרון יעקב. תא ליחיד, בלי חלון, יציאה רק לטלפון פעם ביום, אם בכלל

זהו זה. אני בתא.

היום בצהריים הגעתי, לראשונה בחיי, לתחנת המשטרה זכרון-יעקב. מעניין שלמרות כל התפיסות, התיקים, כתבי האישום – לא יצא לי לבקר כאן מעולם. חלק מהשוטרים כבר מכירים אותי, וגם אלה שלא – יודעים יפה מאוד למשוך בכתפיהם, לצקצק ולומר: "לא חבל?".

מריחואנה
בתא בלי חלון. מנסה להבין מה זה "הבחוץ" הזה שכולם מדברים עליו (תמונת אילוסטרציה) | צילום: timharman, Thinkstock
נו, אז אם משטרת זכרון באה אליי לעתים כה קרובות, הגיע הזמן שגם אני אבקר כאן, לפחות ללילה. בתא הסמוך כבר מישהו מנסה לגרור אותי לדו-שיח עיוור של צעקות ושירי דיכאון. "אל תפחד, יא חביבי", הוא אומר. ואני לא. בינתיים לא, בכל אופן. פשוט אין לי עניין לעזור לו להעביר את הזמן. זה מוטל על כל אחד מאיתנו, זה העונש שלנו ועד שלא יוכח או יידרש אחרת – איש איש לעצמו.

הריקנות – זה מה שמפחיד ונפלא בעונש הזה. אני יכול להתפוצץ כאן, להשתגע ולהיוולד מחדש בתור שממית או עכביש ואף אחד לא יידע. רק עכשיו אני מרגיש את חסרון כל אותם מובנים מאליהם: חופש, אוויר צח, ארוחה חמה, כוס קפה, חיבוק ונשיקה.

יום חמישי, 1 בפברואר, שעה לא ידועה (בוקר)

אני יודע שהגיע בוקר רק מפני שמישהו דחף מגש בחריץ הדלת ונהם: "בחור! בוא קח אוכל". בתוך התא – אין יום ואין לילה, אין שמש ואין מבול. רק ארוחות ובין הארוחות – לישון. בטח ישנתי איזה 14 שעות בין ארוחת הערב לארוחת הבוקר. שתיהן, אגב, מכילות לחם, ביצה וריבה.

הגב כואב לי מרוב רביצה על מזרון בעובי 2 ס"מ שמונח על בטון. ואני עוד מתכנן להיכנס לכושר, כמו בכל סרטי הכלא. כנראה שהייאוש, האדישות והשעמום – הם המנצחים הגדולים בכל הסיפור. השופט ששלח אותי לכאן כבר לא זוכר את שמי. בשביל השוטרים אני תיק, מספר, ניירת. רק אני מאבד כבר את שפיותי. איך ייראו חיי כשתתפוצץ הבועה הזו, כשתקופת מאסרי תגיע אל סיומה?

זהר אחאי
במקום בבית, חוגג יום הולדת מאחורי הסורגים | צילום: תומר ושחר צלמים
התאים בנויים כך ששומעים הכל, אבל אי-אפשר לראות מתוך התא את התאים האחרים. הבחור מהתא הסמוך כבר הציע לי טובות אתמול בלילה ("יש לך סיגריות?" -"לא" -"רוצה?"), אבל עכשיו קרא לי לבוא סמוך לדלת ובקול נמוך ובטוח שאל: "מעשן חשיש? רוצה בוף?" מה אומר לכם, אנשים. לראשונה בחיי סירבתי לשאכטה. כנראה שהמערכת עושה משהו נכון.

יום ראשון, 11 בפברואר, 13:00. בית מעצר קישון. תחנת מעבר ומיון, 3-6 אסירים בתא, חצר פתוחה לחצי שעה ביום

ארוחת צהריים מאוחרת, אחרי בוקר שאפשר לסכם במילה אחת: סיוט. יותר משלוש שעות במסדרון צר עם עשרה מעשנים, בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום. מחכים לקצין מיון ועו"ס. הייתי באחד, לשני אגש אחרי האוכל ואחר-כך אעבור לאגף שפוטים. כואב לי הראש, אני עייף ורעב ולא רואה את הסוף. מהאגף הבא יעבירו אותי לכלא, תחנה סופית, רק שאין לדעת כמה זמן זה ייקח ואילו עוד הרפתקאות יקרו בדרך.

מריחואנה
בפעם הראשונה בחיי סירבתי לשאכטה. המערכת עובדת! | צילום: agafapaperiapunta, Thinkstock
כמו עדר, כצאן לטבח אנחנו מובלים ממקום למקום – אשמים וחפים, עצורים ושפוטים.

אם לא תצעק ולא תציק, יישכחו ממך ולא תקבל דבר.

יום שלישי, 13 בפברואר, 16:20

התחנה הבאה: כלא כרמל בעתלית. גן חיות? בית משוגעים? נחיה ונראה. מוריס עובר איתי לחודש שנשאר לו. אני כועס על עצמי שבכלל ניסיתי להתווכח עם קצינת המיון הצבועה.

שיהיו בריאים כולם, אני תלוי רק בעצמי ורק אני יכול לדאוג לעצמי. רק להשתקע במקום קבוע-זמני, להביא גיטרה וכמה ספרים ולהעביר את הזמן. אין לי טעם לחפש הבנה, סובלנות או תמיכה. יש להתכנס בתוך התודעה האישית, לשאול את כל השאלות ולענות.  גשם יורד בחוץ.

בחוץ? מה זה בכלל?

יום רביעי, 14 בפברואר, 22:55. כלא כרמל, עתלית. אגף 2. 10-20 אסירים בתא, סה"כ כ-200 אסירים

יום אהבה שמח, ומה אתם יודעים? השד לא כל כך נורא. נכון, צפוף כאן והמשאבים אוזלים, ומי יודע אם תהיה לנו קנטינה או ביקור עד יום שני. אבל השכנים טובים בעיניי: הרוסים מנומסים, הערבים ערבים, היהודים חמודים. מי שיש לו נותן למי שאין לו, ומסבים יחד לצפות בהפועל שלי מנצחת את ריינג'רס 1:2. טלוויזיה, כמה מוזר. שבועיים ימים לא קיבלתי שדר מהעולם שבחוץ, ונדמה שהכל יכול להתהפך ובכלא לא ישתנה דבר. לילה טוב ושינה מתוקה לכולם, בפנים בחוץ.

יום שני, 19 בפברואר

הבנתי שאין לי דרך נכונה כאן - אם אהיה עצמי איש לא יבין, אם אנסה להשתלב לעולם לא אצליח. הגעתי לסף-דמעות, לראשונה אחרי 3 שבועות במחבוש. עכשיו נרגע, שמח על המשבר שהיה חייב להגיע. אני מפחד מהזמן שנשאר לי - 57 יום. ועוד יותר מפחד מיום השחרור שלי וממה שיבוא אחריו.

_OBJזה אחד הימים שבהם הכל יכול להשתבש, ומה שיכול – משתבש. נעלמו לי מכנסי האסיר ובכיסם התעודה שקיבלתי הבוקר. לשניהם - המכנס והתעודה - אני זקוק כדי לצאת לקנטינה שגם ככה מתעכבת. השבוע אין לי ביקור ואני כמעט חסר-כל. הסבון והשמפו כמעט אזלו לגמרי. אין סיגריות, אין קפה, אין שום אוכל או ממתק. נכון, אם אצמד לחדר 3 ודאי ידאגו לי לכל צרכיי, אבל אסור, אסור לי להיות תלוי. זה יהיה שבוע ארוך, קשה ומסריח, וכך גם זה שאחריו. בא לי למות.

נוסף לכל הצרות, יש איזה מצב חירום מטופש שבגללו כולאים אותנו כמעט כל היום בתא. אני שקוע במרה שחורה שאין לה סוף ולא התחלה. שאלוהים ייקח אותי. או את כולם.

יום שישי, 2 במרץ

מה יהיה עם כל האנשים האלה? הם לא יניחו לי עד שאסתלק מכאן? כל אחד עם חוכמת החיים, הנסיון העשיר, העצות המועילות. מה יודע על החיים גבר בן 35 שבילה יותר מ-20 שנה בכלא? מי הוא בכלל שיטיף לי מוסר וילמד אותי דרך ארץ?

לא רוצה ללמוד איך מתנהגים בכלא, מה נכון או לא נכון בכלא, איך כדאי לחשוב ולדבר בכלא. אלה לא חיים, זה כלום אחד גדול ומתמשך. ריקנות, חלל אפור מלא ריקבון ותולעים.

יום שבת, 7 באפריל

זהו יום אביך, עם רוחות חזקות. סך-הכל עוד יום שבת אפור בעתלית. אלא שבדיוק היום, בשעה זו, אי-אז ב-1984 הידועה לשמצה, לפני 23 שנים על-פי מניין הנוצרים, בבי"ח 'אסותא' בתל-אביב, נולד תינוק בריא וצווחן במשקל 4.2 ק"ג ושמו בישראל זהר אחאי. לימים הודבקו לו מספרים – ת.ז 03968920-3 מס' אישי בצה"ל 7337634 מס' אסיר 1242989 ועוד. אנשים קראו לו גאון, משוגע, יפה שלי, אפס, זוזו, זוזי, זוש, צביקה, המוח, איבי-ראש ופושקין. אמרו שיש לו המון פוטנציאל, אמרו שהוא מבולבל,

_OBJטיפוס לא-חברתי, לא מתאים למסגרות, לא יודע לשיר, עקשן וחסר אסרטיביות ומעופף.

בגיל 12 גילה את תשומת הלב, את אהבת הקהל והעיניים הנוצצות שנשואות אליך, וזו התמכרותו הראשונה. קצת מאוחר יותר גילה את הקפה, הסיגריות, האלכוהול, החשיש. מעולם לא הפך תלותי לחלוטין אבל לעולם לא יהיה משוחרר לחלוטין מיצריו. עכשיו, בגיל 23, יש לו צ'אנס לפרוח. שנים של בוסר, של דשן, תקופות בצורת והצפות – מגיעות לסיומן.

יום שני, 16 באפריל

9:30 בבוקר. אין שום שינוי, יום ככל הימים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, סביב זה נעה הטלוויזיה, העיתונים ודאי מאזכרים. אפילו למפקד האגף יש חולצת שב"ס כמעט-לבנה, ממלכתית.

אלא שיום השואה יש כל שנה. יום כזה, יום שחרור, יש פעם בחיים. לפחות במקרה שלי.

אין לי שום חשק, רצון או מחסור ברגע זה, רק המתנה והמתנה ללא גבול.

חוץ מלנעול נעליים ולהתקשר הביתה – הכל מוכן. ברגע זה אני משלים ומקבל את כלא כרמל ואת אגף 2. אני מצליח להרגיש את הפרידה, עלובה או עצומה, ממקום שהיה לי בית ב-60 הימים האחרונים.

אפשר להריח את הסוף, לטעום אותו, כמעט כמעט לגעת.

אחרי שעות של המתנה באגף, שעות של סחבת וטופס טיולים ארוך כולל המתנה בכלוב עד הרגע האחרון. בחוץ, באוטו, בדרך הביתה, יש רק מסקנה אחת: בסוף הדלת נפתחת.

אחרית דבר, 2014

שבע שנים אחרי, ואני לא יכול להגיד ששיניתי משהו בחיים בעניין הקנאביס. אחרי הכלא אפילו נתפסתי שוב, הלכתי עם עורך-דין והצלחתי איכשהו לצאת מזה עם תקופת-מבחן.

לא הפסקתי לעשן, ואני לא פעיל למען לגליזציה. הלקחים שלמדתי היו בעיקר כלפי עצמי ולא בקטע חברתי. המסר היחיד שלי בעניין הוא שכן, אפשר לשבת בכלא על ג'וינט. וזה עד כדי כך מעוות.