אילוסטרציה
כשהחיילים מתאבדים המוזות שותקות | צילום: חדשות 2
על דבר אחד אין עוררין: סוגיית ההתאבדויות בצה"ל היא סוגיה קשה ומורכבת. המחלוקת מתחילה כשמנסים לברר איך מטפלים בה. זאת לא רק משום שהמנגנון הנפשי העדין והחבול שעומד מאחורי המעשה הטרגי הזה הוא קשה לפיצוח, וגם לא רק בגלל שלא פשוט להצביע על קשר סיבתי בין אירוע זה או אחר להתאבדות, אלא גם, ואולי בעיקר, כי רוב המידע על הסוגיה הזו מגיע בעיקר באופן עקיף, בלחשושים.

תקשורת המיינסטרים, זו שאמורה לעמוד על המשמר ולהצביע על עוולות (ולפעמים גם באמת עושה זאת), מתיישרת במקרים האלו לימינו של הצבא, נאלמת דום כאילו היה דובר צה"ל מפקדה הישיר. לא צריך ללכת הרבה אחורה כדי לקבל ביסוס לטענה הזו, די באתגר פשוט: נסו למצוא בתקשורת הממוסדת את פרטי הלווייתו של לוחם גבעתי שהיה חייל בודד ושם קץ לחייו בשבוע שעבר. לא מצאתם? לא מפתיע.

בין רובין וויליאמס לדובר צה"ל

נהוג לטעון שהסיבה שבגינה לא כותבים על התאבדויות של חיילים בתקשורת היא שהפרסום יכול לעודד חיילים אחרים לבצע התאבדות. אמנם על-פי נתוני צה"ל, מאז שנת 2010 חלה ירידה של 75% בהתאבדויות של חיילים, אך לטעמי מדובר בהקטנת ראש מסוכנת. ראשית, משום שסטטיסטיקה אפשר לכופף. תחקיר של העיתונאי והבלוגר האנונימי "אישתון" שם לעצמו למטרה לחשוף את הסיפורים מאחורי הנתונים הרשמיים של משרד הבטחון, ומצא כי על 38 מתוך 92 החללים של אותה השנה כלל לא ניתן למצוא מידע, זאת בנוסף ל-24 חללים שכלל לא נוספו למניין הנופלים. שנית, משום שלמרבה הצער צה"ל אינו הגוף היחידי שבו מתרחשות התאבדויות. הן קורות גם בבתי הספר, בחברות עסקיות ובקרב אמנים ואנשי ציבור. על אותו המשקל ניתן לטעון שהידיעה על התאבדותו של אליוט סמית' מסכנת את זמרי ישראל, והפרסום הרב לה זכתה לאחרונה ההתאבדות של רובין וויליאמס יכולה להיות קטלנית עבור שחקני הקולנוע בעולם. האם דמם שווה פחות?

הסיבה השלישית, והחשובה מביניהן, היא שבניגוד להתאבדויות של אזרחים, התאבדויות של חיילים לא יכולות להישפט רק באופן פרטני. החיילים הם חלק ממערכת גדולה ומסועפת, שלעתים חוסר יכולתה לתת מענה פסיכולוגי הולם לבעיותיהם היא המובילה למותם. לא אחת טענו משפחות מתאבדים כי צה"ל ממאן להכיר ברוחבה של הסוגיה ומסתיר מהן שאלות. הסיבות לכך ברורות: צה"ל, ובעקבותיו התקשורת, מעדיפים את המוות ברוח האתוס הצה"לי, של נפילה הירואית בקרב ו'טוב למות למען ארצנו' (וזה עובד). סוג המוות הזה זוכה להיות חלק מהקולקטיב, להערכה רבה ולהנצחה במרחב הציבורי (וחובה להבהיר: הוא גם ראוי לכך). לעומתם, החיילים המתאבדים מייצגים כניעה, חולשה וחוסר התמודדות, כל החומרים שמהם לא עשוי סיפור מלא פאתוס שיככב בעמוד הראשי. לכן הם תמיד נתפסים כאינדיבידואלים, כקורבנות טראגיים של נסיבות חייהם הייחודיות.

וכאן טמונה הבעיה האמיתית: באופן המעגלי הזה, שבו צה"ל משתיק, התקשורת מתעלמת והציבור נותר אדיש. המעגליות הזו מתקיימת גם בסוגיות אחרות (כמו למשל מניין הקורבנות הפלסטינים), ובמקרה הזה, הוא מונע את השמעתה של זעקה אמיתית שתביא לא רק ליחס מכובד יותר אל המתאבדים, אלא גם אולי להקטנה משמעותית של מספרם. המאבק שלנו כציבור צריך להיות מכוון כנגד ההשתקה המכוונת הזו, אולי רק אז האמרה "טוב למות בעד ארצנו" תשמע קצת פחות צינית.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מנהל שיח גלוי ופתוח בנושא התאבדויות חייליו, זאת תוך התחשבות בצנעת הפרט וברגשות המשפחות. במסגרת שיח זה, בסוף שנת 2013 הוצגו נתוני הנפגעים במלואם לרבות נתוני האובדנות, גם בהשוואה לשנים קודמות. צה"ל נוהג בחלליו באופן שווה בהיבטי קיום לוויה צבאית, הנצחה וקשר עם המשפחות השכולות".

גור וולנר הוא עורך בעמוד הבית של mako