אברה מנגיסטו. "כמו אברהם, אבל בלי מם סופית", אמר לי יאלו, אחיו של אברה, כשנפגשנו בלשכתי לפני כשבועיים. עכשיו כבר לא אשכח את השם לעולם.
נחשפתי לראשונה לסיפור המוטרף הזה על ידי פעילים שכתבו לי הודעות לפייסבוק על צעיר ישראלי ממוצא אתיופי שנמצא בעזה. בהתחלה זה נשמע לי כמו סיפור מופרך, אבל החלטתי לברר. כשצוות הלשכה שלי אימת את הדברים, נודע לנו גם על צו איסור הפרסום הכבד שהוטל עליהם. באותו רגע החלטתי לפגוש בהקדם האפשרי את המשפחה.
בשבוע שעבר הם הגיעו ללשכתי בכנסת, שבורים ומיואשים. האח יאלו אמר לי שלא סיפור לאמו על הפגישה. הוא לא רוצה להפיח בה תקוות שווא. הוא אמר שהיא לא הייתה מצליחה להחזיק את עצמה בפגישה. אביו של אברה נכנס ללשכה כשבידו שקית פלסטיק גדולה, וכשהתחלנו לשוחח שלף משם תיק גב אדום וקרוע לגזרים. הוא סיפר שנציגי משרד הביטחון הראו לו סרטון המתעד את כניסתו של אברה לרצועת עזה, ואמרו שאת תיק הגב הוא השאיר מאחורה. האב אמר שהוא לא ראה סרטון המתעד את פיצוץ התיק, ושהוא חושש שאברה נהרג - אולי אפילו מאש חיילינו - ושצה"ל לא לוקח אחריות. מיד ניסיתי להרגיע אותו, ואז תפסתי את עצמי - בתור אבא הוא צריך להיות מוכן לגרוע מכל, ומי אני שאגיד לו מה יכול להיות ומה לא?
"חשבו שהוא אריתריאי"
אברה נמצא בעזה כבר עשרה חודשים. הוא נכנס לשם בזמן שעובדי חברת החשמל ערכו עבודות תשתית לשקם את הגדר לאחר ״צוק איתן״. המשפחה ומקרוביה סיפרו שחיילי צה"ל מדווחים שקראו לו בעברית ובערבית, אבל משלא ענה, הם הניחו שמדובר באריתריאי שניסה לעבור את הגבול, והניחו לו ללכת.
לעולם לא אדע מה באמת קרה שם ב-8.9.2014. אני לא יודע מה עבר לאברה בראש, ומה עבר בראשם של החיילים שראו אותו אותה שעה. אבל המחשבה הזאת - שאזרח ישראלי חוצה גבול לשטח עוין ללא הפרעה, ושחיילים שראו אותו לא העלו בדעתם שמדובר באדם ישראלי רק כי עורו שחור - מעוררת בי תחושה קשה.
במשך חודשים משפחת מנגסטה קיבלה עדכונים ספורדיים ממערכת הביטחון, שהמליצה להם לשמור על שקט כדי שיהיה יותר קל להחזירו. אולי אם פעילי החמאס יבינו שלמדינת ישראל האזרח הזה לא כל כך חשוב, הם לא ידרשו עבורו תמורה גדולה. אולי באמת היעדר הרעש התקשורתי יכול היה להביא להחזרתו. אבל בינתיים עברו עשרה חודשים, ועקבותיו של אברה נעלמו.
מערכת הביטחון אמרה למשפחה שמנגיסטו בחיים ושהיא יודעת היכן הוא. אני עצמי שמעתי כל מיני גרסאות: שהוא נמצא בבית מעצר של החמאס, שהוא נמצא בבית חולים. כמו המשפחה, אינני יודע מה נכון ומה לא. כשפניתי לשר הביטחון בנושא, בשיחות בלתי פורמליות, הרגשתי שהוא מתחמק, שהוא מנסה להרגיע אותי בכך שהמשפחה מעודכנת ושיש קצינה שמלווה אותם. אבל בפגישה הבנתי שהמשפחה מרגישה שאין לה עם מי לדבר, שהיא לא בטוחה ממי להתעדכן, ושהקצינה שהוצמדה לה היא בכלל קצינת ת"ש (כיוון שהמשפחה נעזרת בשירותי רווחה).
"ראינו איך מדינה שלמה חיפשה את ניב אסרף"
אני תוהה מה היה קורה אם בני היה חלילה נעדר בעזה. האם הוא היה מקבל אותו הטיפול? הרי זה קרה מיד אחרי ״צוק איתן״, במהלך כהונתה של הכנסת ה-19. איך ייתכן שלא היה ולו דיון אחד בוועדת החוץ והביטחון על כך שיש אזרח ישראלי בעזה? למה הקבינט הביטחוני מעולם לא עודכן, ואפילו יו״ר ועדת החוץ והביטחון הנוכחית, ח״כ צחי הנגבי, לא הכיר את הפרשה?
אין לי ספק שמדובר בסוגיה רגישה מכל בחינה, אך לא ייתכן שבשל סודיות ביטחונית יופקר גורלו של אדם למשך תקופה כה ארוכה, בלי שיש למשפחה כל בדל של מידע על מצבו או על מקום הימצאו. לפני שנה ראינו איך מדינה שלמה נזעקה לחפש בתוך שעות ספורות אחר ניב אסרף, שרק ביים חטיפה, ואילו במקרה הזה סימני שאלה רבים מרחפים מעל התנהלותה התמוהה של המדינה.
איננו יודעים אם באמת ידעה מערכת הביטחון על מקום הימצאו של אברה. איננו יודעים מתי נפסק הקשר עמו. איננו יודעים אם התקיימו מגעים על מנת להשיבו והאם השבתו נכרכה במשא ומתן על גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל. ובעיקר איננו יודעים מה היה קורה אם אברה היה אדם קצת אחר - אם צבע עורו היה בהיר יותר, אם העברית שמשפחתו דוברת הייתה רהוטה יותר – מה היה קורה לו. האם המשפחה הייתה מעודכנת יותר? הציבור היה נחשף לפרשה קודם לכן? האם הטיפול היה מהיר יותר?
השאלות האלה מטרידות אותי מאז שנחשפתי לפרשה. אני מקווה שלמוצאו של מנגיסטו אין כל לקשר ליחס לו זכה. ואני מקווה, מעל לכל, שיחזור לחיק משפחתו בהקדם. אבל החברה הישראלית - ובפרט מקבלי ההחלטות - צריכים להתכנס לחשבון נפש דחוף על אותם עשרת החודשים שבהם נעדר אדם בישראל מבלי שאיש יידע על כך, ועל השימוש שנראה מוגזם וציני בכלי שנקרא ״צו איסור פרסום״.
ח״כ אילן גילאון הוא יו״ר סיעת מרצ בכנסת