את ההפגנה אתמול ראיתי רק בטלוויזיה. כשוטר לא יכולתי להצטרף לאף אחד מהצדדים. אבל אם לא הייתי בתפקיד, ברור לי שהייתי נמצא שם בכיכר רבין אתמול, יחד עם המפגינים הצעירים. אני רואה את התמונות רצות בטלוויזיה, את העיניים של המפגינים, בני העדה שלי, ובא לי לבכות. אני מבין את הכאב שלהם ומזדהה אתו.
עליתי לישראל בשנות השמונים, דרך תחנת מעבר בסודאן, יחד עם ההורים והאחים שלי. בבית כל הזמן דיברו אתנו על ישראל ועל ירושלים ואמרו לנו שזה הבית האמיתי שלנו. חגגנו את כל החגים בתקווה שיום אחד נגיע לישראל. אבל מהר מאוד הבנו שהחיים בישראלים לא קלים.
ההורים שלי לא הצליחו למצוא עבודה ולהסתגל לחיים החדשים. בבית הספר קיבלו אותי בחשדנות. היו כאלה שלא רצו לשחק איתי, כנראה שנראיתי להם מוזר. שונה. אני לא מאשים אותם. המורים מאוד השתדלו לעזור לנו להתאקלם והיו כמה תלמידים נחמדים שהתחברו אליי וניסו לעזור לי להשתלב, אבל זה היה מאוד קשה.
הסיפור של המשפחה שלי הוא הסיפור של העדה כולה, עדה שאף אחד מעולם לא הקשיב לה. אף אחד לא ניסה באמת לעזור לנו לפתור את המצוקה שלנו. מקרי רצח בתוך המשפחה? התאבדויות? אלה דברים שבקושי נתקלנו בהם באתיופיה. הכל תוצאה של היחס לעדה. אתם אולי לא יודעים, אבל גם היום יש זוגות רבים שחיים במרכזי קליטה בתנאים קשים מאוד, עד כדי רעב, בגלל שאין להם יכולת כלכלית להשכיר או לרכוש דירה ולשלם משכנתא.
הנשירה של הצעירים שלנו מהלימודים ומהצבא הולכת וגדלה. כשבני הנוער מגיעים לגיוס, הם מתקשים להתאקלם בגלל הפערים העצומים ומוצאים את עצמם מהר מאוד, מהר מדי, בכלא. חוסר הרגישות של המערכות השונות לבעיות של העדה, ההזנחה הפושעת והעובדה שאנחנו עדה שקטה שלא אוהבת לדפוק על השולחן ולדרוש את הזכויות המגיעות לנו הובילו אותנו למקום הזה.
המדינה עשתה טעות מהותית כשהפכה שכונות שלמות בישראל לגטאות של יוצאי אתיופיה, אם זה בנתניה, באר שבע, קריית מלאכי וקריית גת. במקום לשלב אותם עם הוותיקים זרקו את כולנו לתוך גטאות. לא נתנו לנו להיטמע בתוך החברה הישראלית, הכניסו אותנו לשיכונים ואמרו לנו – תסתדרו. האבות המבוגרים נשארו מאחור, רובם נותרו מובטלים, המצוקות הכלכליות הרגו אותם אחד אחד. הם לא מצאו את עצמם בחברה הישראלית. המדינה לא הייתה ערה מספיק לצרכי העדה, התעלמו מהם, אז מה הפלא שהכל התפוצץ לכולם בפנים?
מי שאומר שאין גזענות כלפי העדה, פשוט משקר. קל יותר לנפנף עולה אתיופי שמדבר יפה ומבקש עזרה, מאשר צבר שיצעק וישתולל ויקבל מה שהוא רוצה. נכון, היום הילדים שלי שנולדו בארץ כבר מרגישים ישראלים לכל דבר. הם מקבלים את כל מה שאני לא קיבלתי. חוגים, עזרה בשיעורי בית ואפילו מרגישים שווים כמו כולם בכיתה. לשמחתי הם לא מרגישים תחושות קיפוח.
גם במשטרה אף פעם לא פגעו בי בגלל המוצא שלי ויש גם שוטרים כמוני שקודמו והפכו לקצינים, אבל גם אני יודע שיש גם שוטרים שהם חסרי רגישות וישר נוקטים באלימות במקום לפעול בשכל ורגישות. גם אם מדובר בשוטרים מעטים, הפגיעה היא עצומה. זו עדה שצריכים להתייחס אליה בכפפות של משי וחבל מאוד שחיכו שכל האש התפוצץ ולא דאגו לפתור את הבעיות קודם לכן.
זה קרע את לבי לראות את התמונות מההפגנה אתמול. מצד אחד החברים למקצוע פצועים ומצד שני צעירי העדה שאני כל כך מזדהה איתם מפונים באלימות. התחושות קשות. קשות מאוד. אני חושש שבהפגנות הבאות, אם יהיו כאלה, התוצאות עלולות להיות קשות יותר, לגבות חיי אדם. אני מבין את הצעירים, הם רוצים לדאוג לעתיד שלהם, הם לא רוצים להיתקע איפה שההורים שלהם היו. מבחינתם זה עכשיו או אף פעם. אבל הם חייבים לזכור - אסור בשום פנים ואופן לחצות את הקו האדום ולהתנהג באלימות.