חודש יוני הגיע ואחרי שנה בלי אירועי גאווה, סוף סוף כל עיר בישראל נצבעת בצבעי הקשת. אבל לפני שאנחנו בוחרות את האאוטפיט הנכון למצעד, תנו לי להזכיר לכן איך הכול התחיל בעצם. ב-28 ביוני 1969 כוחות משטרה פשטו שוב על הבר השכונתי סטונוול. שוב פעם אלימות, שוב פעם כפפות גומי, שוב פעם זעם. רק שהפעם מארשה פי ג'ונסון, טרנסג'נדרית שחורה, החליטה שעד כאן, והאבן נזרקה. על אם כן או לא באמת הייתה אבן אפשר להתווכח שעות, אבל אני מעדיפה להתעסק בעיקר - המחאה, ההתנגדות. קבוצה של טרנסג'נדריות ומלכות דראג שחורות החליטו שבאותו יום עושים לזה סוף. הן התנגדו וחטפו מכות עבור כך, ושוב שולם מחיר פיזי למאבק הגאה. מאותו יום הכול השתנה, ותנועת השחרור הגאה צמחה והביאה את מה שאנחנו זוכים לחגוג כ"חודש הגאווה" המוכר. רק על הומואים שמעתי פחות בהקשר סטונוול, ותמיד שאלתי את עצמי למה?
מאז שאני ילדה אירועי הגאווה נראו לי תמוהים. חוגגים? שמחים? על מה? הרי זכויות אין, שוויון ממש לא בדרך והאלימות לא נרגעת, אם כבר רק עולה. אז מה אנחנו בעצם מנסות להשיג פה? איך קרה שממחאה רצינית ואותנטית, בעלת מסר, הפכו לנו את המצעד לפסטיבל? מבחינתי התשובה טמונה בקהילה ההומואית. אותם גברים הומואים שעמדו מאחורה בסטונוול כשטרנסיות חטפו מכות כדי להגן על הקהילה שלנו, היום נשענים על הגדר ונותנים לנו לספוג הכול לטובת עתיד וביטחון קהילה. הומואים התקדמו במהלך השנים על ידי שימוש בארונות ובזהות מגדרית של גבר בעולם של גברים, כשהם מטפסים במעלה הפירמידה ואנחנו נשארנו מאחור. איך זה שעברו כמעט 60 שנה מאז סטונוול וטרנסיות נשארו פחות או יותר באותו מקום, בעוד הומואים משגשגים, פורחים והופכים למיינסטרים?
הרי שנים שחלקם התביישו בנו, לעגו, ושנאו כל דבר נשי שייצגנו. אולי כי זה סממן שלימדו אותם לשנוא. שנים שהם השתמשו בארונות (לא מבחירה) כי להם הייתה את האפשרות להסתיר את הזהות שלהם, לקחו אותנו כקוריוז וסירבו לתת לנו את הקרדיט שמגיע לנו. מבחינתי, הרבה מההומואים הם עוד גבר מדכא בעולם של גברים מדכאים. אין הבדל בינם לבין הסטרייט שבז לחזות שלנו ומאיים עלינו. ולשמוע אותם מדברים על פונדקאות? ברצינות? קודם כל תעזרו לקהילות המוחלשות בתוך הקהילה שלכם.
אני חושבת שהאשמים העיקריים בזה הם אותם סטרייטים ש"קיבלו" אותם לחיקם. הרי כמה קל לקבל הומו כל עוד הוא נראה, נשמע, הולך ומתלבש כמו כל גבר אחר במרחב. אבל שלא תטעו לרגע, כל עוד אתם לא חוצים את קו הנראות ונשארים ב"ארון" המגדרי שלכם - אתם חלק מהם. הרי מה יקרה ביום שתעזו קצת ותגיעו לעבודה על עקבים או עם לק אדום בציפורניים? פתאום אותה חברה סטרייטית כבר לא תראה בעין יפה את הבחירה שלכם. הארון שאתם נמצאים בו בכל פעם שאתם מפחדים על החיים שלכם, הוא פריבילגיה שלבנות כמוני לא הייתה ולא תהיה בחיים.
ואני חושבת שזה מה שבעיקר מקומם. כל עוד יש הומואים שמנצלים את המרחב ואת הזכויות שלהם כגברים "עוברים", אנחנו נמשיך לאכול חרא. ככה בדיוק המחאה של מאיה חדד ז"ל הפכה למחאת הפונדקאות. הסיפור על טרנסית שכמעט נרצחה הוציא אלפים לרחוב, אבל איכשהו המחאה הפכה למחאה אחרת, פריבילגית ולא קשורה. הרגע של מאיה נרמס והפך לרגע של הומואים, והכי גרוע שהרבה פשוט לא הבינו את זה. הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו שהמצעד הוא לא רק חגיגה ברחובות, הוא נולד מתוך רעיון מחאתי על כאב, על אפליה ועל דיכוי שאתם (בין אם אתם מסכימים איתי ובין אם לא) ממשיכים להשתמש בו נגדנו. אז נכון, אפשר לשבת ולבכות על שתי המשכורות שלכם וכמה יקר להביא ילדים לעולם, ואפשר גם לרגע לצאת מהבועה הזאת ולהסתכל סביב לאחד את המאבקים ולהיות אלו שעוזרים ולא אלו שפוגעים.