אתם יודעים על מי לא שמעתם מספיק השבוע? על אייל גולן. מי שנמצא בפה של כולם, במיוחד בשבוע האחרון, הוא מושא לדיון שכמעט כבר נמאס לנהל. אבל רק כמעט. מאז התפוצצות פרשת "משחקי חברה" ב-2013, פעם בכמה זמן הנושא עולה. פעם זו ההוקרה שקיבל מטעמה של חברת הכנסת לשעבר נאווה בוקר שעוררה תרעומת רבה, פעם זה בכלל "ריב" עם בת הזוג לצורכי יחסי ציבור. שני הצדדים של המתרס הזה מסוקרים באותה אינטנסיביות, ללמדכם דבר או שניים על סדר עדיפויות.

רק שנדמה שלאחרונה המחאה סביב אייל גולן היא כלל לא סביבו, היא סביב הקהל שלו או סביב אנשים שבחרו שלא להחרים את הזמר. ואם יש משהו שמעיד יותר מכל על הניתוק בין התקשורת ונספחיה לבין "העם", הרי שזאת סאגת אייל גולן. מדי פעם המחאה סביבו מרימה את הראש, מזכירה את פשעיו כלפי אותן נערות צעירות, פשעים שנגמרו ללא הרשעה אבל עבור המוחים נגדו - זו איננה אינדיקציה לחפותו אלא דוגמה נוספת לריקבון הפושה של הפרקליטות והמשטרה שהעניקו לגולן את יחס ה-VIP שהוא כל כך רגיל לו.

אחרי שהופיע במסיבת הגאווה של עופר ניסים, סוקרה ה"מחאה" נגדו בכל מקום. רק שיש להעמיד דברים על דיוקם - קבוצה מצומצמת מאוד של נשים שמחזיקות שלט במסיבה עדיין לא נחשבת כמחאה. לפחות לא בעיניהם של רבים. זה לא נאמר כדי לזלזל בקול שהשמיעו אותן נשים במסיבה, זה נאמר כדי להבהיר, פעם אחר פעם, כמה הציטוט הלא מספיק מפורסם של גולן ממשיך להוכיח את עצמו.

"ארבע אשכנזיות עם מגפון". מכל המשפטים שאייל גולן אחראי להם בתרבות הישראלית, זה השנון והמדויק ביותר שהוציא מפיו, וגם זה שממסגר את הסיפור כולו כקרב בין האליטה לבין השאר. אייל גולן מבהיר היטב לקהל שלו אבל לא רק לו - זו מחאה של אשכנזיות ספורות, לא שלכם. פעם אחר פעם גם מתברר שהוא צודק. מי שיתעקש לא לעשות זום אאוט על סיפור אייל גולן, לעולם לא יבין כיצד הוא ממשיך לחמוק מאחריות ולזכות באהדת הציבור, וסופו להיות מתוסכל לעד מהכישלון החוזר של אותן מחאות והתקוממויות.

כשבקבוצת הפייסבוק "אמאלה" החליטו לארגן מופע לנשות הקבוצה, כמעט אף אחת לא התרעמה מלבד שתי נשים – אלו שגולן וחבריו פגעו בהן במסגרת הפרשה כשהיו קטינות. כשהן הביעו את הכאב שלהן מהבחירה בו, התגובה שהן קיבלו הייתה להשתיק את ההתראות. בהמשך מנהלות הקבוצה עצמן הביעו תרעומת על הדרישה להחרים אותו ויצרו את ההאשטאג "אל תדברו בשמנו".

אפשר לצקצק, אפשר להתעליין מעל אותן נשים ולהסביר להן - זה תמיד רעיון טוב - למה הן טועות, איפה הן כשלו בסולידריות שלהן ולתהות איך הן בכלל מסוגלות לעשות דבר כזה. אבל האמת היא שהן צודקות. המאבק הפמיניסטי, בו רבים מאותם מוחים נגד גולן אוהבים להתהדר, חותר למען השמעת הקול של כולן, גם אם הקול הזה אומר דברים שלא מתיישבים היטב עם סט הערכים הפרטי שלנו. הניסיון האובססיבי לומר לאנשים אחרים איך הם צריכים לחיות את חייהם, את מי הם צריכים להחרים ואת מי לא, מסריח מפטרונות ומגזענות.

זה לב לבו של העניין: הסיפור עם אייל גולן, ואני אומרת זאת בצער רב, הוא סיפור גדול יותר מהפגיעה שנעשתה באותן בנות צעירות. הוא מקפל בתוכו סיפור ישן אך רלוונטי על איך קבוצה קטנה ומצומצמת מרשה לעצמה להכתיב לקבוצה גדולה יותר איך מה לחשוב ואיך להתנהג. האנטגוניזם שנוצר בכל פעם שהמחאה נגד גולן מרימה את ראשה, רק מאשרת את גולן מחדש עבור רבים. הדרישה להחרים אותו מבמות, לא להשמיע אותו ברדיו ולהוקיע אותו כליל, לא מתיישבת עם המניפסטים שאנחנו רגילים לראות בכל פעם שאנסים או תוקפים מזן לבן ו"איכותי" נחשפים. להפריד את היצירה מהאמן, הם אומרים. אבל על אייל גולן הם לא יגידו את זה. עבור אותו מיעוט מתלונן, אי אפשר לחיות הרי בלי הקולנוע המבריק של וודי אלן נגיד, אבל על המוזיקה של אייל גולן אפשר גם אפשר לוותר. האכיפה הבררנית של מוסר מבהירה לאנשים שגם ב-2021 דין מזרחי הוא לא כדין אשכנזי והיא הולכת אף רחוק מזה - היא גם מבטלת, או מנסה לבטל, אדם שהמוזיקה שלו היא חלק מפסקול חייהם של כמות בלתי מבוטלת של אנשים במדינה הזאת.

העובדה שאייל גולן לעד יצטרך להתמודד עם הזמזום הזה ברקע, היא משמחת מבחינתי. אבל זה כל מה שזה: זמזום. יש נחמה מאוד מועטה בכך שמי שסירב להתנצל או לקחת אחריות מינימלית על מעשיו, לפחות יצטרך להתמודד עם זה שתמיד יהיה מי שיזכיר לו את שעשה. אבל בזמן שאתם מטיפים, על אפסים שרוקדים לצליליו במסיבה של עופר ניסים או על נשים חסרות מצפון בקבוצת פייסבוק, זכרו שאף אחד לא שאל אתכם במי לתמוך ואת מי לגנות. מי שתופס את עצמו כפמיניסט מהולל שנלחם למען נשים בקרב מול אייל גולן, שיזכור שלרמוס בחירה של נשים אחרות – כן, גם אם הבחירה שלהן לא עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר המהוללים שלו – זה לא פחות אנטי פמיניסטי. 

הצעד הראשון בדרך לסולידריות שכולם נהנים לדבר בשמה, היא להבין שהבוז לאייל גולן הוא לא רק כלפיו, הוא גם כלפיו מאזיניו. והבוז הזה, בואו נודה באמת, היה קיים הרבה לפני "משחקי חברה".