קשה להאמין שחדרי הטראומה בבתי החולים בישראל התמלאו אתמול באזרחים מבוהלים שלקו בהלם עקב יציאתה מהארון של אורנה בנאי. הסוד שבנאי היא לסבית היה חשאי בערך כמו שהכור בדימונה לא באמת נועד לייצר חשמל. ולמרות זאת, נדמה שאכן קרה דבר משמעותי, כשהחליטה לומר את האמת בראיון לאיתי סגל ב"7 ימים" שיפורסם בסוף השבוע. כשהיא כבר הרחק משיאה ("ארץ נהדרת" ו"רק בישראל") וכבר אינה ה"קומיקאית של המדינה" כפי שהייתה בעבר, בנאי מחליטה לספר. זה הזמן שבו היא רוצה הכרה. היא רוצה שתבינו אותה. היא פונה ללב שלכם.
זה היה יכול להיות מרגש ומקסים אילו בנאי הייתה מוכנה לעשות את אותו הדבר עבור אחרים. אבל לא כך היה. לא רבים זוכרים זאת, אבל וותיקי הקהילה יודעים לספר על בנאי אחרת לגמרי. בנאי מתנכרת. בנאי אטומה. בנאי שמוכנה לפגוע בקהילה כדי לגונן על עצמה ולהסתתר. ולמרות שהארון של בנאי היה שקוף למדי, ארון זכוכית ממש, היא בחרה לזרוק ממנו אבנים.
לפני כעשור, בשיא תהילתה של "לימור", כשהקהילה הגאה עוד הייתה זקוקה לכל חיזוק אפשרי, התראיינה בנאי ותיארה את הקהילה כאוסף של "ממורמרים". ההומואים והלסביות סיימו זה עתה קרבות קשים מול משמיצים ומסיתים מחוץ כמו מאיר אריאל ועזר וייצמן ז"ל, וכעת עמדה מולם אחת מתוכם, שהיא במקרה גם הבדרנית האהובה במדינה.
ובנאי לא עצרה. היא החליטה להסביר מדוע יש לבטל את מצעד הגאווה התל אביבי, כשזה עוד היה בחיתוליו, כשהמארגנים ניסו לגייס שקל לשקל על מנת לממן את הוצאות האבטחה. אבל היא החליטה להתנגד. בפומבי. החברים הוכו בהלם ובצער. תחושת הבגידה הייתה כל כך חדה עד שבתגובה פרסם עיתון הקהילה הגאה "הזמן הורוד" את תמונתה של בנאי בשער תחת הכותרת "ממורמרת".
אקט אלים, מניפולטיבי ונצלני
בשנים שלאחר מכן, החליטה בנאי לשמור על שתיקה בכל הקשור לנושא הקהילה. למעט פרסומת אחת בה כיכבה, שגם בה הופיעו מסרים שהכעיסו את הטרנסג'נדרים, היא הקפידה לשמור מרחק. מרחק רב. מרחק כל כך גדול שאפילו הרצח בבר נוער לא הצליח לקרב אותה לתמוך בקהילה. עיתונאים הפצירו בה שוב ושוב להתראיין, אבל היא העדיפה לזעוק רק עבור בעלי החיים. כרגיל.
ברור שיש לברך את בנאי על הצעד האמיץ. זהו לא צעד קל. ייתכן בהחלט שגם היו לה שיקולים אישיים מוצדקים מאוד להישאר בסתר לאורך כל ימי הזוהר ההם: רגישויות משפחתיות, רגישויות מקצועיות, תהליכים פנימיים ודרך ארוכה של השלמה עצמית - כולם שיקולים לגיטימיים וכולם ראויים לכבוד וגם לשיתוף פעולה.
אבל הבעיה לא נעוצה בעצם ההסתתרות בארון. הבעיה היא שבנאי הייתה מוכנה להקריב את האחר, את החלש של אותה תקופה, כדי להרחיק עדות מעצמה. כמו נערים בבית ספר החוששים לגבריותם, היא בחרה לעלוב בהומואים כדי להסיר מעצמה את החשדות. האקט האלים הזה, המניפולטיבי, שלא לומר הנצלני, מחייב אותה לעשיית חשבון נפש ולהתנצלות כנה.
אורנה, את לא חייבת לחכות עוד עשר שנים כדי לעשות זאת. עכשיו זה הזמן.
מה אתם חושבים על היציאה מהארון של אורנה בנאי? כתבו לנו בתגובות