דמיינו שאמא או סבתא שלכם מאושפזת במחלקה פנימית באחד מבתי החולים. בשעה חמש בבוקר היא מפסיקה לנשום. האחות התורנית רצה לרופא התורן, מתמחה צעיר בן 28, שבאותו הזמן מנשים חולה בן 83, שלפני עשרים דקות הגיע לאשפוז מחדר המיון ולפתע הפסיק לנשום. הרופא המתמחה עייף. הוא ער משש בבוקר של אתמול, וב-23 השעות שעברו מאז הוא ישב רק פעמיים – בישיבת הבוקר שנמשכה עשרים דקות, ובארוחת הצהריים שנמשכה רבע שעה. בשאר 22 וחצי השעות הוא עבד בלי הפסקה.
ועכשיו, כאמור, חמש בבוקר. הוא לבד, הקשיש לא נושם בצד אחד של המחלקה, אמא שלכם לא נושמת בצד השני. הרופא חסר אונים, הוא לא יודע למי לפנות, מזעיק עזרה ממחלקות אחרות שגם בהן מנשימים חולים, אבל עד שיגיע מישהו – כנראה אחד מהחולים שלו ימות. חמישים אחוז שזו תהיה אמא שלכם.
סיטואציה כמו זו מתרחשת כמעט בכל בית חולים בישראל, כמעט בכל לילה. אנשים מתים – ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו, הדודים שלנו, אנחנו – כי אין מספיק רופאים. כי הרופאים עובדים שעות ארוכות מדי במשכורות נמוכות מדי. תשכחו את "האוס" וכל סדרות בית החולים שראיתם בימי חייכם. מצב הרפואה בישראל בלתי אפשרי, בלתי נסבל, בלתי מתקבל על הדעת.
זה עוד כלום. יש מחלקות פנימיות בבתי חולים בישראל שבהם מתים אנשים בלילה, כי הרופא התורן לא מתקשר להתייעץ עם הרופא הבכיר. הוא לא מתקשר להתייעץ איתו כי אם יעשה זאת, למחרת בבוקר הרופאים הבכירים ימררו את חייו – אחרי תורנות של 26 שעות רצופות הוא יצטרך להישאר עוד שעות במחלקה, לענות על שאלות קשות, לתת הסברים. למה לו? הוא מעדיף לתת לאמא שלכם למות, כי גם הוא רוצה שיהיו לו קצת "חיים".
אל תדאגו לאמא של שר האוצר
מדינת ישראל מזניחה את הבריאות והרפואה כי למדינת ישראל לא אכפת שתמותו בגיל הפנסיה. את השירות הצבאי שלכם בסדיר ומילואים סיימתם. אחרי שהפסקתם לעבוד גם מיסים אתם כבר לא משלמים. למעשה, מרגע זה אתם נטל על שאר הציבור - 10, 20, 30 שנה המדינה ואזרחיה הצעירים מכם יצטרכו לשאת אתכם על גבם. לכן המדינה מעדיפה שתמותו צעירים. זה משתלם לה יותר. ומה לגבי ההורים והסבים של השרים ושל חברי הכנסת ושל "נערי האוצר" ושאר המחליטים האמיתיים? אל דאגה, אותם יצילו רופאים פרטיים, שיקבלו כסף שמן מהמשכורות שאנחנו משלמים להם. אותנו אף אחד לא יציל.
אני נשוי לרופאה מתמחה במחלקה פנימית. אני אוהב את אשתי אהבת נפש, אבל החיים האלה לא קלים. שמונה תורנויות בחודש, שאחריהן היא חייבת להשלים שעות שינה. כלומר במשך חצי מהזמן "אין עם מי לדבר". בין שתיים לארבע תורנויות כאלה קורות בסופי שבוע - אז הלך סוף השבוע. ליל הסדר, ערב ראש השנה, יום כיפור, יום העצמאות ושאר החגים והמועדים - מועדים לפורענות, כי גם בחצי מהם היא לא נמצאת. שלא לדבר על בחינת שלב א' המטורפת, על הניסיון לגדל ילד והסיכוי הנמוך למצוא פעם בשנה זמן לנסוע יחד לסוף שבוע. בקיצור, לא רק הרופאים אוכלים חרא – גם המשפחות שלהם.
שביתת הרופאים חיונית למדינת ישראל – מדינה שבה רק הכוח מדבר. שביתת עובדי רשות שדות התעופה נגמרה אחרי שלוש שעות, בטח כי כמה שרים היו צריכים לטוס לחו"ל (על חשבוננו או על חשבון נדבן מחו"ל לו הם נשארו חייבים). שביתת הרופאים תציל בעתיד הנראה לעין חיי אדם בישראל. זה עד כדי כך פשוט, עד כדי כך צודק.