מותו הטראגי של חן לנגר ז"ל, שנפצע קשה בפיגוע השנאה בברנוער ב-2009, הציף מחדש את הקשיים שאיתם נאלצים להתמודד חברי וחברות קהילת הלהט"ב, שחווים אלימות והתעמרות יום יומית במרחב הציבורי. המחיר הוא כבד והוא מתבטא לא רק בנזק הפיזי והנפשי, אלא גם ביכולת לממן את הטיפולים הנפשיים.
לנפגעי מצעד הגאווה בירושלים ב-2015 נפסקו פיצויים במשפט הפלילי של הרוצח ישי שליסל, אך אין לו יכולת לשלם. אז מהיכן יגיע הסעד? במקרה של פצועי מצעד הגאווה בירושלים אחריות המדינה למקרה, דרך דו"ח המחדל המשטרתי לאירוע, הייתה קלה להוכחה יחסית במקרה של תביעת הנזק מהמדינה בצורה של פיצויים. אולם עצם ההליכה להליך שבו אתה מנסה להוכיח שבאמת נפגעת היא לא פשוטה לאלו מאיתנו שסובלים מנזקים נפשיים. לא חסרים מקרים שבהם הנפגעים נמנעים מההליך בדיוק מהסיבה הזו ובכך נמנעת מהם האפשרות לקבלת סעד נפשי, אותו הם מוציאים מכיסם.
נפגעי הברנוער נמצאים במצב קשה שבעתיים, שכן הפיגוע לא מוגדר על ידי המשטרה כפשע שנאה, והיכולת לקבל פיצויים מוגבלת ביותר, ותלויה ביכולת לתבוע את אגודת הלהט"ב שהפעילה את המקום. הנפגעים עצמם נמצאים במצב מורכב שבו הם נדרשים לתבוע ארגונים שהם בית לכל דבר בשבילם. הקהילה נפגעת מכאן ומכאן. בנוסף, היעדר הליווי של הביטוח הלאומי השפיע על חלק מהנפגעים בכך שלא ידעו על זכויותיהם וחלקם לא קיבלו פיצויים כלל, עד היום.
בעקבות התביעות של נפגעי הברנוער, העלתה בזמנו חברת הביטוח הפניקס את עלויות הביטוח לארגון הנוער הגאה - איגי, ברמה שאיימה לסגור את הארגון. הבעיה נפתרה לבסוף על ידי הסכמתה של חברת הביטוח הראל לבטח את איגי, אך המהלך המקומם של הפניקס, המחיש שגם שם הבינו את המציאות שבה חיים בני ובנות הקהילה הגאה בישראל.
אם המפגע היה ערבי - היו פיצויים
מדינת ישראל אוהבת להתהדר בסובלנות שלה כלפי קהילת הלהט"ב. לשווק את עצמה לרבבות הצועדים הזרים בקרנבל הגאווה התל אביבי. למה? כי זה שווה כסף, הרבה כסף שמזרימים אותם תיירים לכלכלה הישראלית. אלא שההתהדרות הזו ריקה מתוכן. חברי הקהילה מנועים מלהתחתן בישראל, טיפולי המרה עדיין חוקיים, טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות עדיין מופלים ומופלות לרעה במרחב הציבורי כולו, וכל זאת תוך תקצוב מוסדות הומופוביים דוגמת מכינת עלי, שפניני השנאה מראשיה צצות כל שנה כמו שעון שוויצרי לקראת חודש הגאווה.
חוק ביטוח לאומי מגדיר נפגעי פעולות איבה ככאלה שנפגעו במסגרת הסכסוך הישראלי ערבי. כיום מדובר בעיקר בפיגועי טרור ופחות במלחמות עם מדינות שכנות. אלא שאם ניקח את הפיגועים בברנוער ב-2009 ובמצעד הגאווה בירושלים ב-2015 ולפני כן ב-2005, ונחליף את השחקנים: המצעד – הפגנת פעילי ימין, המפגע – ערבי. אותו תרחיש בדיוק שווה לנפגעים סעד משמעותי. מדוע המדינה מתנערת מאחריות כשמדובר בפיגועים שהיא עצמה אחראית ליצירתם? נכון, המדינה לא קוראת לפגיעה בלהט"בים. אבל תקצוב הגופים שמחנכים ללהט"בופוביה, היעדר השוויון בזכויות, להבדיל מהחובות הקבועות בחוק, וקיומם של חברי כנסת דוגמת בצלאל סמוטריץ' ורבני ערים שמקבלים את שכרם מהמדינה ושמסיתים נגד קהילת הלהט"ב – מראים שלמדינה אחריות רבה במציאות האלימה שבה חיה הקהילה.
כמעט כל נפגעי הברנוער ויתרו לאורך השנים על טיפולים נפשיים כתוצאה מבעיות מימון. חלק מנפגעי הברנוער מטופלים בקנאביס רפואי בעקבות כאבים מהפציעות הפיזיות ופוסט טראומה מורכבת. אם הם היו נפגעי פעולות איבה, העלויות היו מוחזרות להם. במקרה הזה - הטיפול הוא על חשבון הנפגעים
מערך התמיכה הכלכלית והנפשית הרחבה והממוקדת טרור שמספק הביטוח הלאומי לנפגעי פעולות האיבה, לא קיים במקרה של נפגעי פיגועי השנאה. למעשה, נפגעי הברנוער לא קיבלו ליווי פסיכו-סוציאלי כלל, למעט כמה פסיכולוגים בהתנדבות שלא הוכשרו לטפל בסוג הטראומה ממנה נפגעו הנערים והנערות. אחת מהנפגעות סיפרה כי "המציאות היא ששלחו אותנו הביתה מבית החולים, ילדים בני 16, בלי שראה אותנו עובד סוציאלי".
כמעט כל נפגעי הברנוער ויתרו לאורך השנים על טיפולים נפשיים כתוצאה מבעיית מימון קשה. חלק מנפגעי הברנוער מטופלים בקנאביס רפואי בעקבות כאבים מהפציעות הפיזיות ופוסט טראומה מורכבת כתוצאה מהאירוע. העלויות, שבמקרה של נפגעי פעולות האיבה מוחזרות לנפגעים במידה והטיפול לא קיים בסל התרופות, יוצאות מכיסם של נפגעי פיגועי השנאה שבמקרים מסוימים חיים מקצבת נכות צנועה, כשחלקם סובלים מאובדן כושר עבודה מוכר.
מדינת ישראל אחראית לשלום אזרחיה. השקעה בביטחון לא מסתכמת רק בשפיכת מיליארדי שקלים על צה"ל ומערכת הביטחון. לכולנו הזכות לחיות בביטחון ולא לחשוש לחיינו או לנפשנו. המדינה מתנערת מאחריותה למקרים כמו זה של הברנוער ושל מצעד הגאווה בירושלים ב-2015 ו-2005, כשבמקרה של נפגעי הברנוער, המדינה הפקירה את הילדים הללו לגורלם.
נהוג לחשוב שהאירועים הללו חריגים מאוד בנוף הישראלי, אך האלימות שהובילה לפיגועים בירושלים ובתל אביב נוכחת בחייהם של בני ובנות הקהילה בכל יום.
נעם איל הוא מנפגעי הפיגוע במצעד הגאווה בירושלים ב-2015 שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל ונפצעו שישה בני אדם נוספים.