פיטום אווז
אורך הצינור לא קובע, רק הסבל. תמונת ארכיון של פיטום אווזים | צילום: אנונימוס
בשנת 2003, בפסק דין מפורט ואמיץ, נפל דבר בישראל: בג"ץ ביטל תקנה שאפשרה את המשך הנוהג הנפסד של פיטום אווזים. אותו נוהג כרוך בהלעטה: האכלה כפויה, לא טבעית, כואבת ומזיקה, בה עוד ועוד מזון נדחס פיזית לגרונו של האווז, כדי לייצר את ה"מעדן" האכזרי הקרוי כבד אווז. בג"ץ קבע שמדובר בהתעללות אכזרית ומיותרת שנועדה לא עבור צורך אנושי בסיסי, אלא עבור פינוק גסטרונומי שאינו מצדיק את הסבל שכרוך ביצירתו. בעקבות ההחלטה, הלכה ונעלמה התעשייה האכזרית של פיטום האווזים מהנוף הישראלי. ויפה שעה אחת קודם.

אך האכזריות לא נעלמה לחלוטין. בשנת 2007 השתמש מגדל אווזים בהלעטה (האכלה כפויה) של אווזים. המכונה שאבה מזון ממערבל, דחסה אותו לצינור פלסטיק קשיח קצר, ומשם דרך מקורם ואל גרונם של האווזים אותם גרר המגדל, משך, אחז בצווארם והחזיק בכוח, פעמיים עד חמש ביום, עד להגיע יום השחיטה.

עמותת אנונימוס הוציאה צו מניעה כנגד המשך התהליך, והביאה להעמדת המגדל לדין. מגדל האווזים הודה במעשים אך טען שאין בהם התעללות בבעלי חיים, משום שלהבדיל משיטת הפיטום שבג"ץ אסר עליה בשנת 2003, הוא השתמש בצינור קצר, ש"אין ראיות שגורם לאותו סבל בדיוק".

שופט השלום צפה בסרטונים המתעדים את תהליך ההלעטה, לא היסס וקבע ש"תוצאת המשפט פשוטה היא בתכלית הפשטות": ההתעללות היא אותה התעללות, ואין צורך בניתוח מורכב להבין זאת. הנאשם הורשע.


זהירות, תמונות קשות

לאחר ההרשעה, החלה השתלשלות עניינים תמוהה, כשהנאשם טען שהיה בלתי שפוי בזמן המעשה המחושב והממושך שביצע, ובית המשפט קיבל את עמדתו. זה לא הספיק לנאשם, שערער לבית המשפט המחוזי בדרישה לזכותו לחלוטין, וטען שאין זו עבירה משום שאין התעללות. אחרי החזרת התיק לדיון נוסף בבית משפט השלום, שהתעקש שמדובר בהתעללות, שב התיק לבית המשפט המחוזי. שם הוכרע, שאין להרשיע בהתעללות בבעל חיים במצב שכזה, מסיבה פשוטה: ללא חוות דעת מומחים שקובעות באופן נחרץ שמדובר בהתעללות, יזוכה הנאשם מחמת הספק.

אותה גברת בשינוי צנרת

תוצאה זו רעה מסיבות רבות. ראשית, תעשיית הפיטום עזבה אותנו, וגם אם לא נעלמה מהעולם, הרי שטוב שנעלמה מישראל, ואסור לגלות סלחנות כשהיא מרימה את ראשה המכוער. פירצה אחת תוביל לפרצות נוספות.

שנית, ממתי בית המשפט נזקק למומחים כדי לקבוע שהתבצעה עבירה? המונח "התעללות" מופיע גם בחוקים שבאים לשמור על בני אדם, ילדים וחסרי ישע. האם בכל תיק התעללות חייבת התביעה לערוך מחקרים ולהציג חוות דעת מומחים, אחרת יהיה זיכוי? אין כלל בדיני הראיות המחייב להישען על עדויות מומחים. ברוב התיקים הפליליים גם אין צורך במומחים. אסור לבית המשפט הפלילי לסנדל את עצמו בדרישה למומחה בכל שאלה. מעבר לכך, "התעללות" היא מונח ערכי ולא מצב פיזיולוגי המצריך רופאים, וטרינרים, מדענים ומומחים. איננו זקוקים לדוקטורט כדי לזהות התעללות כשהיא נדחפת לתוך הגרון. הגורם המוסמך לקבוע התעללות מהי, כשהמחוקק לא הגדירה, הוא בית המשפט.

שלישית ולבסוף, האם ייתכן שכה קל לחמוק מאימת הדין הפלילי? הנאשם, בפעולה רציונלית, מחושבת ואכזרית (ושפויה), חיפש פירצה, קיצור דרך, קיצור צינור: במקום הלעטה במכונה בצינור ארוך, הלעטה במכונה בצינור קצר. מה יהיה מחר? במצב שבית המשפט קבע שהכאת ילד בצינור שחור היא התעללות בחסר ישע, וכעת מגיע אדם שקרא את פסק הדין ולאורו בוחר להכות את ילדו בצינור לבן, כדי לחמוק מאחריות – האם נזדקק כעת למומחים ולניתוח מורכב חדש? התשובה נראית ברורה, והיא תשובת שופט השלום שאמר בבירור: אותה גברת, בשינוי צנרת.

המשפט הפלילי הוא קו ההגנה האחרון עבור קרבנות חסרי ישע. אותם קרבנות אינם בני אדם בלבד. הם גם בעלי החיים, הנושמים וחושבים ומרגישים וסובלים. הגיעה העת לשלוח מסר ערכי חד: התעללות בבעלי חיים היא מעשה מכוער שאין להשלים עמו ואין לעשותו, לא בדרך אחת ולא באחרת.

ד"ר אסף הרדוף הוא מרצה למשפט פלילי ודיני ראיות. מתנדב בעמותת אנונימוס לזכויות בעלי-חיים