אם יש משהו שתל אביבים אוהבים לעשות, זה להכריז שתל אביב מתה. אין, מאז שפתחו את המתחמים זה כבר לא זה. או מאז שכולם עברו לברלין. או מאז שחולדאי ראש העיר. או מאז שסגרו את הפינגווין. או מאז שדיזנגוף מת.
אלא שגל ההספדים הנוכחי לתל אביב, שתוכלו למצוא ברשת החברתית הקרובה לביתכם, נראה מבוסס הרבה יותר. כבר קרוב לעשור שאני גר בה, וקשה לזכור תקופה מדכאת יותר ממשבר הקורונה. עולם התרבות הושבת. אין יותר מועדונים. מסעדות וברים נסגרים, או נאבקים לשרוד תחת מבול ההגבלות המשתנות. גם שאר העסקים בצרות. לצאת לרחוב, עטויי מסכה ומתחמקים מהעוברים והשבים, זאת חוויה לא נעימה. גם להישאר כל היום בדירות הקטנות והמתפוררות. אפילו חופי הים בסכנת סגירה.
וכשזה המצב, רבים תוהים בקול רם: רגע, אולי לגור בתל אביב זה דיל גרוע? אולי צריך לשנות כיוון? הפנטזיה היא לא על חיפה, ירושלים או באר שבע, וגם לא על מחיה קצת יותר זולה ברמת גן או חולון. הפנטזיה היא גרסת 2020 של "בוא נעבור לגליל ונגדל שם צמחי תבלין": לגור בצפון או בדרום, ביישובים קטנים, מרווחים ורגועים, ליד השטחים הפתוחים שעוד נותרו. גם ככה רבים מאיתנו עברו לעבוד מהבית, גם ככה חיי החברה שלנו הצטמצמו פלאים, וככל שנראה פחות אנשים - יש פחות סיכוי שנידבק. אז למה לא ליהנות מקצת יותר שטח, קצת יותר אוויר, קצת יותר נוף, קצת יותר חיבור לטבע? גם ככה קשה לנו, למה שלא נתנחם בכפר?
היתרון האנושי שהפך לחיסרון
הפנטזיה הזאת, על בריחה מהעיר הגדולה, אירונית בכמה רמות. קודם כל, כי מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה. בטווח הקצר: כי ככל שיותר אנשים מהרהרים בקול בעזיבת תל אביב, שלא לדבר על לעבור לשלב האריזות, יש יותר סיכוי שהיא אכן תמות בטווח הארוך: בגלל אותה סביבה טבעית שאנחנו מפנטזים עליה. ערים נחשבות לצפופות ומזוהמות, אף שהן לא חייבות להיות כאלה. אלא שדווקא פנטזיית המגורים הכפרית - בית צמוד קרקע, דשא רחב ידיים, תנופת פיתוח על חשבון הצמחיה שמסביב - מזיקה יותר לכדור הארץ הנאנק תחת משבר האקלים. ברור שיש גם מי שחולמים על חיים פשוטים וצנועים, בלי לפגוע בכדור, אבל מי שבאמת רוצים חיים כאלה כנראה לא חיכו למשבר הקורונה כדי לחיות אותם.
הנקודה האירונית השנייה היא שהפנטזיה הזאת - טוב, והמציאות - הופכים את היתרון הגדול ביותר של תל אביב לחיסרון הגדול שלה. אחרי הכל, מי שעברו לעיר בגיל 21 רק כי זה נראה להם רומנטי, כנראה ברחו כשבעל הבית שוב העלה את השכירות. מי שגרים במרכז לצורכי עבודה כבר התמקמו באחת מערי הלווין. מי שנשארו הם אלה שחיפשו את החוויה האנושית שרק ערים כמו תל אביב יכולות לספק: את היצירתיות המשותפת, את הפתיחות לרעיונות, את היכולת לבנות יחד משהו חדש בעולם, בין אם זה סטארט-אפ שעושה סייבר בבלוקצ'יין, וידאו ארט של פלפלים בזריחה או מערכת יחסים דרמטית שתיגמר אחרי שבועיים. זו היכולת להמציא את עצמך מחדש דרך אנשים אחרים, שלא יודעים איפה גדלת והיית בצבא, וגם לא ממש אכפת להם.
האנשים האלה הפכו עכשיו, בעל כורחם, להיות האויב. כשאנחנו מסתובבים לידם ברחוב, הם עלולים להדביק אותנו בנגיף. כשאנחנו עומדים בתור לסופר, אנחנו בודקים אם הם שמו את המסכה נכון (או חוטפים צעקות אם פישלנו בזה בעצמנו). כשאנחנו מסתגרים בבתים ומנסים בכל זאת ליהנות, הם השכנים שדורשים שננמיך את המוזיקה. הגיהינום הוא הזולת, ואנחנו מעדיפים להתמודד איתו מאחורי מסך הזום, אם בכלל.
לגלות את העיר מחדש
העניין הוא שלצד כל התחושות האלה, של רתיעה מהתל-אביביות הצפופה, מסתתרת עוד תחושה: שנלקח מאיתנו משהו עמוק. שעם כל הכבוד לפנטזיה הכפרית, יש חור בלב שהיא לא יכולה למלא.
לפני שבועיים הגעתי להפגנת העצמאים בכיכר רבין. הקפדתי לעמוד רחוק ממפגינים אחרים, עם מסכה, ליצור כמה שפחות אינטראקציה. חצי שעה לתוך ההפגנה, מצאתי את עצמי על סף דמעות - ולא רק בגלל הנאומים הקשים. זו היתה הפעם הראשונה מאז ראשית ימי הקורונה שעמדתי בחברת אנשים רבים כל כך, שהרגשתי זרם באוויר.
אני אדם די ביתי, לא יצאתי המון עוד לפני התקופה הנוכחית. ועדיין, פתאום הוצפתי בגעגוע לחוויה העירונית ההיא, שספרים וסרטים כבר הפכו מזמן לקלישאה. לתחושה שאני יודע איך השבוע או היום או הלילה מתחילים, אבל אין לי מושג איך הם ייגמרו, וזה גם לא בשליטתי. לתחושה שאנשים יכולים להיכנס לחיי ולשנות אותי, שוב ושוב ושוב. את התחושה הזאת קשה למצוא בכפר, ואפילו קהילות ברשת - שתופסות מקום גדול בחיי - לא יכולות למלא את החוסר הזה במלואו.
לפני שלושה שבועות כתבתי על הגעגועים לחו"ל, ותהיתי מה יקרה כששוב נוכל להיבלע בין מדינות ועמים שאנחנו לא מכירים. "אולי נרגיש שוב כמו בפעם הראשונה ההיא שעלינו על מטוס, והתרגשנו ופחדנו ולא ידענו למה לצפות, והעולם נראה כל כך גדול ומעניין", כתבתי. אם תל אביב תשרוד את משבר הקורונה, אולי מי שיישארו בה יגלו אותה מחדש באותו אופן, ומי שיעברו עד אז לכפר יתחילו לתהות אם הם לא עשו עסקה גרועה. ואולי כולם רק מדברים באוויר, וגם בעוד שנתיים יישארו באותן דירות קטנות ומתפוררות, ויגידו שאין, תל אביב אף פעם לא היתה כל כך מתה.
