שתי הבנות שלי חזרו השבוע לגן במתכונת מלאה, ואני ובן זוגי, כמו הרבה הורים בישראל, מצאנו את עצמנו ברגשות מעורבים. מצד אחד חיכינו לרגע הזה בקוצר רוח ומצד שני – הלב גם טיפה נצבט. החודשיים האלה, שהכריחו אותנו לבלות ימים שלמים עם הילדות, הזכירו לנו כמה מעט אנחנו מבלים איתן בדרך כלל.
כמי שחוקרת מדיניות שנוגעת לחייהם של הורים עובדים בישראל, דיברתי בימים האחרונים עם המון אימהות ואבות לילדים קטנים ששותפים לתחושה הזאת. הימים הארוכים בבית לא היו קלים, הורים רבים התמודדו עם מתח וחוסר ודאות כלכלי ואלה שזכו לשמור על עבודתם נאלצו לבצע אותה תוך כדי הטיפול בילדים – משימה שלפעמים היא בלתי אפשרית ממש. אבל למרות הקושי, הרבה הורים מודים שהיה בתקופה הזאת גם קסם מסוים ושהם יוצאים ממנה עם תובנות חדשות על שגרת החיים שלהם ושל ילדיהם. העצירה הכפויה של הקורונה עשתה נזקים רבים וטוב שהמשק חוזר לחיים, אבל רגע לפני שנישאב חזרה למירוץ המתיש שהתרגלנו אליו כדאי לעצור ולשאול - האם באמת חייבים לחזור לקיצוניות ההפוכה? האם כדי להצליח בעבודה אנחנו מוכרחים לוותר על הזמן היקר עם הילדים שלנו? האם אין אלטרנטיבה טובה יותר?
החדשות הטובות הן – שיש. ברוב מדינות אירופה למשל, שגרת העבודה-משפחה נראית אחרת לגמרי. בבלגיה, בהולנד, בצרפת ובמדינות רבות אחרות מספר שעות העבודה הממוצע בשבוע למשרה מלאה עומד על 38-37 שעות בלבד – כשבע שעות פחות מהממוצע בישראל. זה אומר שהורים יכולים גם לעבוד במשרה מלאה וגם להוציא את הילדים מהמסגרת, גם להתקדם בקריירה וגם ללכת אחר הצהריים לפארק. זה אומר שבחמש לכל המאוחר שני ההורים בבית, והמשפחה יכולה לבלות ביחד לא רק בסוף השבוע. בנוסף, ברוב המדינות הללו שעות הפעילות של מערכת החינוך מותאמות לשעות העבודה, וההורים זכאים למספר גדול של ימי חופש שמאפשרים להם להתפנות לילדים כשמערכת החינוך בחופשה.
פה אצלנו מציאות כזאת נשמעת דמיונית. המשימה הצנועה שהמשפחה הישראלית הציבה לעצמה – להתפרנס, לחיות ברווחה, לגדל ילדים – היא קשה מאוד, לעתים קשה מדי. חייהם של הורים עובדים בישראל כרוכים, כאמור, בשעות עבודה מרובות מאוד, בזליגה בין עולם העבודה בשכר לעולם המשפחה, ובתחושה ששני התחומים באים בהכרח אחד על חשבון השני.
עבודת יתר היא סכנה בריאותית ונפשית
זאת לא בעיה פרטית. מאז אמצע שנות התשעים, המשק הישראלי מאופיין בקושי הולך וגובר להתפרנס מעבודה ובצמצום הביטחון התעסוקתי של העובדים, לצד מחירים גבוהים של דיור ומוצרי צריכה והיקף מצומצם של שירותים חברתיים. השילוב בין הנורמות של שוק העבודה התובעני לבין הלחץ הכלכלי דוחף את ההורים לעבודה אינטנסיבית ומרובת שעות שמעצימה את הקונפליקט בין העבודה למשפחה. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018, כמעט חצי מהאבות בישראל עובדים 50 שעות בשבוע או יותר – מצב שמוגדר "כעבודת יתר" והוכח כסכנה בריאותית ונפשית. כמעט שליש מההורים לא מרוצים ממצבם הכלכלי, וכרבע מהם לא סוגרים את החודש. כשליש מההורים סובלים מדאגות שמדירות שינה מעיניהם.
כל בני המשפחה משלמים ביוקר על המצב הזה: האימהות, שברוב הבתים עדיין נתפסות כאחראיות העיקריות לעבודות הטיפול ומשק הבית, חוות ביתר שאת את הקושי לשלב בין עבודה בשכר לבין מחויבויותיהן המשפחתיות ומשלמות מחירים תעסוקתיים גבוהים. האבות, שהציפיות החברתיות ושוק העבודה התובעני לא מאפשרים להם להקדיש מספיק זמן לבית ולמשפחה, משלמים מחיר הורי ורגשי. והילדים, שהמציאות הזאת מותירה אותם עם זמן הורי מועט ולחוץ. האם זאת השגרה שאנחנו רוצים לחזור אליה?
שוק העבודה הישראלי דורש מאיתנו לבחור בינו לבין המשפחה שלנו, והתקופה האחרונה חידדה עד כמה הדרישה הזאת אינה הוגנת. המזל הוא, שגילינו שהיא גם לא הכרחית. עם הקמת הממשלה החדשה ההורים הישראלים צריכים להצהיר שהם לא מסכימים לחזור לשגרה הקודמת. שהם רוצים גם לעבוד וגם לראות את הילדים, שהם דורשים שעות עבודה שפויות, יותר ימי חופש, מערכת חינוך שנותנת מענה מקיף כבר משלב הגיל הרך, והוזלה דרמטית של עלויות החינוך הפרטיות. החזרה לשגרה לא חייבת להחזיר אותנו אחורה, היא יכולה וצריכה לקחת אותנו קדימה – לשגרה חדשה, שפויה וטובה יותר מזאת שהכרנו.
הכותבת היא מנהלת תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון