לפני כחודש ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו לשנות את הרכב תיק ההשקעות שלו. לאחר שקיבל חוות דעת משפטית לפיה לא יוכל לעשות זאת ללא אישור הממשלה, הוא משך את הבקשה. עד כאן פרק העובדות. ועדיין, ברור שבעיני הציבור, נפל פגם מוסרי בבקשתו של ראש הממשלה. פגם שעלול להפוך לבומרנג תדמיתי בהמשך הדרך.
הכשל המוסרי בבקשה אותה הגיש ראש הממשלה בשלהי חודש יולי, נעוץ באופן טבעי בפערי המידע בינו לבין המשקיע הוותיק, הממוצע וגם בינו לבין האזרח הפשוט המשקיע בהשקעות עקיפות בבורסה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מהן הנסיבות שהובילו את בנימין נתניהו לבקש את ביצוע השינוי, אך מתוקף תפקידו הרגיש, מוזרמות לשולחנו מדי יום מאות ידיעות שיכולות להשפיע באופן מכריע על המצב הבטחוני והכלכלי במדינת ישראל ולשנותו מקצה אל קצה. פערי הידע האלה והפוטנציאל לניצולם למען הרווח האישי הם המקור לגילויי האנטוגניזם הציבורי בהם חזינו מאז גילוי הדברים. מדובר במהלך סימובלי שלפחות כלפי חוץ יש בו טעם לפגם. על אחת כמה וכמה בעת הזו.
סביר להניח כי ברגע שראש הממשלה החליט למשוך את הבקשה שהגיש, עמד לנגד עיניו תקדים זכור אחד – זה של הרמטכ"ל דן חלוץ שמכר את המניות שעמדו לרשותו ביום בו פרצה מלחמת לבנון השנייה. בספרו האוטוביוגרפי ”בגובה העיניים" טוען חלוץ שמדובר בצירוף מקרים אומלל, אך למרות שעברו מאז יותר משש שנים, הציבור הישראלי ממאן לשכוח. בנימין נתניהו לא הוציא את הדברים מהכוח אל הפועל ומכאן שלא מדובר על מקרים זהים – אך קווי המתאר דומים ומכאן שגם ההשוואה התדמיתית מתבקשת.
הדבר המפתיע ביותר בפרשה כולה הוא שדווקא אשף יחסי ציבור כמו בנימין נתניהו היה אמור לחזות מבעוד מועד תרחיש בו בשלב כלשהו ייחשף דבר הבקשה באמצעי התקשורת ויגרום לו נזק תדמיתי. ואולי, מדובר בכלל בסיכון מחושב. הנה ההשערה שלי: יותר ממה שבנימין נתיהו רצה לאותת לציבור הישראלי על התקיפה הקרבה באירן, הרי שהאיתות היה מיועד בעיקר לאירנים עצמם ואולי אפילו מעט לאמריקנים. במילים אחרות, אם גם האדם שעומד בראש הפירמידה מבקש לשנות את הרכב המניות שלו נוכח הדיבורים על תקיפה, הרי שכדאי לכם להתחיל לחשוש. בנימין נתניהו לא באמת רצה לבצע שינוי, הוא רצה להעביר את המסר. חיזוק להשערה זו ניתן למצוא בשתיקה הרועמת של שר הביטחון אהוד ברק שוודאי היה בסוד העניינים.
הפופוליזם של שלי יחימוביץ'
כך או כך, ויהיו הנסיבות אשר יהיו, אני לא סבור שהפתרון שמיהרה לשוב ולקדם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', הוא הראוי והנכון ביותר. יחימוביץ' חידשה את הצעת החוק שלה שתחייב את נבחרי הציבור להגיש "דו"ח גילוי" פומבי שמפרט בין היתר את היקף הונם ורכושם של חברי הכנסת המכהנים. על פניו, מדובר בהצעה ראויה, אך בחינה מעט מעמיקה יותר תגלה מציאות בעייתית. ואין ספק שמאחוריה עומדת מידה לא מבוטלת של פופוליזם.
נכון להיום, מחוייבים כלל השרים וחברי הכנסת במילוי הצהרות הון הנשמרות בכספת סגורה שהגישה אליה מותרת אך ורק לרשויות החוק במקרה הצורך. חשיפת תוכנן של ההצהרות, עלולה להפוך כל אחד מנבחרי הציבור שלנו למושא סחיטה מצד מגוון רחב של בעלי אינטרסים המבקשים לקדם מדיניות זו או אחרת. המטרה היא לבער את נגע השחיתות אך באופן פרדוקסלי – חשיפת הנתונים בפומבי עלולה רק להוסיף שמן למדורה.
נוסף על כך, על מנת לשרוד לאורך זמן, כל מערכת פוליטית באשר היא זקוקה לאנשים חדשים – לדם חדש שיעבור בנימי המערכת. קבלת הצעת החוק של יחימוביץ עלולה להרתיע אנשים צעירים טובים ומצליחים מכניסה אל הזירה הפוליטית. לא, לא כי בהכרח יש להם משהו להסתיר אלא כי פשוט הם לא ששים לגלות לכל מאן דבעי מהיכן הגיע כל שקל אותו הם צברו ובאיזה אפיק הוא מושקע בכל רגע נתון.
עלינו לזכור כי השקיפות השלטונית היא דבר מבורך אך ראוי לקדמה במתינות ובאופן הדרגתי מבלי לשפוך את התינוק עם המים.