מאז ומעולם אני יודעת שאני "דור שלישי לשואה". אז מה זה אומר דור שלישי לשואה? אל תקשו עליי, הא? אני מודה שאף פעם לא ייחסתי לכותרת שליוותה אותי 27 שנים משמעות מיוחדת מדי. נכון שבבית הספר היסודי ניסיתי בכוח לבכות בצפירה בזמן שכולם עשו מעגלי ידיים וצחקו יחד במבוכה, וכשהיה טרנד בדיחות שואה בתיכון, לא לקחתי בזה חלק ואפילו דאגתי להגיד לחבריי שאותי זה לא מצחיק (וגם שאבא, דור שני לשואה, ממש לא מסכים לספר או לשמוע בדיחות כאלה בבית).
אבל דווקא לפני שבוע, בטיול שגרתי בברלין, בלי שום אזהרה מראש, האסימון נפל. תכננתי טיול שגרתי אירופאי מלא בבירות ושופינג. אבל לצערי, ברלין והגרמנים לא נתנו לי. בעיר הכי "ייקית" בעולם (ולי מותר להגיד את זה, כי בשורשיי גם אני כזו), גיליתי את המשמעות האמיתית של ההיסטוריה שלנו. אולי אלו האבנים הזהובות במיטה תחת בנייני המגורים מהם נלקחו התושבים היהודים הגרמנים, אולי זה מקום מושבם של ה-SS שהפך למוזיאון מצמרר של הטרור ואולי זו השתיקה הזאת ברחובות, והניקיון הזה. כמה נקי וצייתני שם בברלין.
רק שם הבנתי שכשאתה "דור שלישי", אז חוץ מכותרת מכובדת, מונחת על כתפיך אחריות של ממש. לא ביקשתי אותה, לא עבדתי עבורה. ככה יצא.
כחמש שנים לאחר מות סבתי, בתיה ויצמן, ניצולת שואה, שאיבדה את כל משפחתה בתקופה הארורה ההיא ובקושי שרדה בעצמה, אני מרגישה חובה לומר, להכריז אפילו: אני כאן כדי לזכור.
העם היהודי (או לפחות מה שנשאר ממנו) אינו כמו כל העמים, לעולם הוא לא יוכל להיות. בארץ ישראל של 2011, אין מקום לגרש "פליטים מסתננים" גם אם מספרם הולך וגדל, להתלונן על המבטא של הרוסים רק כי הם לא נטמעים "כמו שצריך" או להתעסק שוב ושוב ב"הבדל המהותי" בין אשכנזים ומזרחים.
ביום השואה אנחנו מתחייבים כל שנה מחדש "לזכור ולא לשכוח". תעשו טובה, הפעם תזכרו באמת. אולי אז, דברים ייראו כאן קצת אחרת.