בשש בערב אתמול, צצה אצלי ב'פוש' הכותרת המבשרת על ההמלצה החדשה של הגוף המייעץ למשרד הבריאות בעניין טיפולי פוריות בישראל. שפשפתי עיניים, הופתעתי, שמחתי, אפילו מאוד. עוד צעד בכיוון הנכון, חשבתי. ההמלצה החדשה, בעצם, מנסה "למשוך" אחורה את גיל הטיפולים. להוריד את הגיל המקסימלי של הזכאות מ-45 ל-44 ולהגביל את מספר הטיפולים שאישה עוברת מעל גיל 41. כיום, רק כדי לסבר את האוזן, המדינה מממנת לכל אישה טיפולי פריון עד יום הולדתה ה-45 ללא מגבלה על מספר הטיפולים. כך קורה שבישראל, באופן חסר אח ורע בעולם המערבי, עוברות נשים טיפולים במספרים מטורפים בני שני ספרות, מקבלות הורמונים בכמויות שאין דומות להן, וכך גם קורה שבישראל שיעורי ההצלחה של הטיפולים נמוכים מהממוצע במערב, שכן אלפי טיפולים, בעיקר בקצה הסקאלה, בגילאים המבוגרים, הם טיפולי סרק.
אז שמחתי עד שנזכרתי שכבר היו לנו בעבר המלצות. הן הגיעו אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה, מהטעם הפשוט ש'לא נולד הפוליטיקאי' שיהיה מוכן לעשות את הצעדים הנכונים במחיר של "להקים" עליו התנגדות מצד עשרות אלפי נשים, כפי שהסביר לי בפשטות שר בריאות לשעבר אחד.
הנה דוגמה למהלך קלאסי שעוברות המלצות: ב-2013 למשל, המליצה המועצה הלאומית לרפואת נשים על הפחתת הגיל המקסימלי למימון טיפולים מ-45 ל-44 (המלצה הגיונית בהתחשב בכך שבגיל 44 הסיכוי ללדת ילד בריא כתוצאה מהטיפולים נמוך מ-2%). המלצה נוספת הייתה שלאחר שישה טיפולים שלא צלחו, יתקיים דיון בהמשך הטיפול באישה (המלצה הגיונית בהתחשב בכך שהדעה הרווחת בקרב רופאים כיום היא כי אחרי שישה-שבעה טיפולים כושלים, סיכויי ההצלחה צונחים משמעותית). אבל כשההמלצות הגיעו למשרד הבריאות הן עברו ריכוך משמעותי: מההמלצה על הפחתת הגיל לא נותר זכר, ומספר הטיפולים שאחריהם יתקיים דיון עלה משישה לשמונה. בכל זאת, התגובה הציבורית הייתה מהומת אלוהים. תחת מטר כותרות מהדהדות בעיתונים התקפל משרד הבריאות, והיועצת המשפטית שלו דאז, עו"ד מירה היבנר, נאלצה לצאת בהבהרה לפיה לאחר 8 טיפולים תתקיים "בחינה מקצועית סדורה", אך "בשום פנים ואופן" לא יוגבל, חלילה, מספר הטיפולים הממומנים.
אבל זה עוד לא הכל. בהערה מוסגרת כדאי לציין שגם הדיון ה'מקצועי' אחרי 8 טיפולים כושלים לא ממש הניב שינוי בשטח. למה? כי מרבית הטיפולים מתרחשים כיום בקליניקות הפרטיות, וכמו שהסביר לי רופא בכיר אחד, "הדיון הזה מתקיים לא פעם בצורה פיקטיבית. שמעתי קולגות אומרים במסדרון 'בוא תהיה היועץ שלי ואני אהיה היועץ שלך'". במילים אחרות: הייתה המלצה, במשרד הבריאות היא רוככה, היה באזז מטורף ואז משרד הבריאות ריכך אותה עוד יותר. וגם החמאה הרכה שנותרה אחר כך ביד לא ממש עשתה שינוי בתבשיל הקודח. למה? מהטעם הפשוט שמדובר בתעשייה של "עוד". הנשים רוצות עוד, הרופאים מרוויחים מ'עוד' (וגם מתקשים לומר להן לא), הרגולטור חלש ומפוחד. וכך, כשכל הכוחות דוחפים להמשיך, קשה מאוד לעצור.
אז יש מאחורינו כבר שובל של המלצות שבעיקרן נותרו על הנייר. אבל אולי, רק אולי, אני חושבת לעצמי, אנחנו בכל זאת נמצאים היום במקום שונה. כי היום, בניגוד לעבר, יש נתונים, והמספרים מדברים: בגילאי 40-42 הסיכוי ללדת ילד מהפריה חוץ גופית הוא כעשרה אחוזים, בגיל 43 הוא צונח ל-3.8%. במילים אחרות, אם נכניס 100 נשים בנות 43 למחזור טיפול - תהליך ממש לא אינוסנטי, שכולל הורמונים, חדר ניתוח, הרדמה - 96 נשים תצאנה משם ללא ילד. המשמעות היא שהמדיניות ה'נדיבה' כביכול של הרעפת מימון ציבורי ליברלי כל כך, מעדיפה את הבודדות שתצלחנה על פני המאסה העצובה של הנכשלות. מעדיפה 3 או 4 נשים על פני תשעים וכמה חברותיהן, אלה שתעשינה טיפול ועוד אחד ועוד אחד, לשווא - עד כלות כוחותיהן, עד יום הולדתן ה-45, עד הדד ליין הסופי - ותצאנה מזה בידיים ריקות. לא, בעצם לא ריקות. עמוסות הורמונים, עוגמת נפש, ציפיות נכזבות, זמן מבוזבז, אינסוף מחירים שאיש אינו משלם חוץ מאיתנו.
אני יודעת כי הייתי שם. היטב הייתי שם. 15 מחזורי טיפול עברתי, כולם לשווא. אני מכירה היטב את הרצון הכוסס לילד, את ההתמכרות לטיפולים, את התקווה ש'הפעם זה יקרה', את התחושה שאם יש 3 אחוזי סיכוי, אז זו אני, באחוזון הזה. מכירה כל כך טוב, שאני חושבת שמישהו היה צריך לעצור אותי בזמן. לעצור אותנו. לעצור תעשייה שלא יודעת שובע, לעצור את ההתמכרות האישית שקשה מאוד להיחלץ ממנה לבד, לעצור את הנזקים הבריאותיים והנפשיים, לעצור את המכונה המסתובבת על ריק, לעצור איפה שלא ייצא מזה ילד. לכן, למרות שחבר אמר לי הבוקר בביטול "את יודעת שלא ייצא מזה כלום", אני בכל זאת מקווה שאולי הפעם ההמלצה הזו "תתפוס". כדי שזה יקרה נחוצים שני דברים: הראשון הוא שר בריאות אמיץ. השני הוא שאנחנו, הנשים, נבין שזה מהלך חשוב, אפילו הכרחי. שמה שנראה כמו הגבלה, חסימה, עיכוב של רצוננו הטבעי 'ללכת עד הסוף' - הוא לא נגדנו. הוא בעצם בעדנו.
שרית מגן היא חברת מערכת עובדה ומחברת הספר "ילד משלך" על טיפולי הפריון בישראל