חבר שלי שאל אותי: יוסף, אז מה אתה אומר על ההפגנות באום אל פחם? בגלל שאני ערבי, כנראה כבר מוטלת עלי חובת ההתנגדות. אבל לא.
אין לי בעיה עם ההפגנה באום אל פחם. להיפך, אמרתי לו, זה אחד הדברים המרתקים בדמוקרטיה, שיש לכולם את הזכות לעשות דברים כאלה. גם כשמדובר בקבוצה של אנשים שאני מתנגד לדעותיהם, וגם כשברור לכולם שהם עושים את זה כמו ילדים קטנים: דווקא ובשביל להרגיז.
אבל זה חוקי, וטוב שכך. איזה כיף זה לגדול במדינה שנותנת לך את הזכות להפגין, להגיד את דעתך ולהילחם עליה, אפילו אם זו דעה של מיעוט.
אני חייב להודות שגם אני לא מתלהב בכלל מהתנועה האסלאמית, או מכל תנועה דתית אחרת. זה מאוד מאיים אלי כשדת מתערבת בדמוקרטיה שלנו. אני גם מאוד כועס בכל פעם שהצד הערבי מגיב באלימות, גם אם אני מבין את הסיבה - זה לא חכם ורק עושה את המצב יותר גרוע.
בקיצור, אני בעד. מה עוד יש לומר?
על מי היו מגנים השוטרים?
ואולי... אולי בכל זאת אציין רק פרט קטן: נסה לדמיין שזה היה הפוך. מה זאת אומרת, הוא שואל. מה היה קורה אם התנועה האסלאמית הייתה מפגינה, נגיד, באחת ההתנחלויות? טוב, בוא לא נקצין, מה לגבי סתם תנועה ערבית, לא דתית?
מישהו במדינה הדמוקרטית שלנו, שלא מבדילה בין דת, גזע ומין, היה מאשר את זה בכלל? ואם כן קרה הנס וזה היה מאושר, על מי היו מגנים השוטרים והחיילים כשהמתנחלים היו מתחילים לזרוק אבנים? נסה רגע לחזור אחורה בזמן - אתה זוכר אי פעם שוטר או חייל שיורה במפגין יהודי מתפרע? אתה זוכר מתנחל שיושב בכלא לאיזה שנה בגלל אלימות כלפי שוטר?
הוא חושב קצת, מתוסכל, ואז הוא ניצת כמנצח: ההתנתקות!
ההתנתקות? וואלה, אני אומר. אני זוכר בעיקר חיבוקים, דמעות, אמפתיה והרבה רצון טוב להבין את הכאב של האחר.
תשמע, הוא עונה בכעס, הוציאו אנשים מהבתים, לקחו להם את האדמות, את כל החיים שהיו להם! אנשים הם לא קרים, הם הבינו את הקושי והכאב של המתנחלים!
איזה כיף למתנחלים, אני עונה בעצב, והוא פתאום שותק כי הוא הבין בעצמו את הפרדוקס במה הוא אמר.
עכשיו תורכם להגיד לי: "יוסף, אתה תמים. הרי כולנו יודעים מה קורה כאן". זה נכון, כולנו יודעים מה באמת קורה כאן. וחבל שהדמוקרטיה עובדת רק לצד אחד, שהחמלה וההבנה עובדים רק לכיוון אחד. חבל שנותנים לי להיות חלק מהדמוקרטיה המדהימה הזאת, רק אם אני ילד טוב שיושב בבית בשקט ומודה כל יום על הזכות שקיבלתי.