לאור הדיון הציבורי על התופעה המתרחבת של ההעסקה הקבלנית בישראל שטחה בסוף השבוע האחרון עירית לינור, בפוסט משובב נפש של ממש, את עמדתה ביחס לשביתת ההזדהות עם עובדי הקבלן המתוכננת. אותם עובדי קבלן, לטענתה, הם "מוחלשים" (במרכאות כפולות ומכופלות, כמובן, כדי שלא נחשוד לרגע שיש בה בדל של הזדהות עימם), לעומת העובדים בעלי הזכויות (בדגש על קביעות) - אותם היא רואה כעובדים גרועים ולא מרוצים, שהדבר היחיד אשר מונע מהם לעזוב את מקום עבודתם היא הקביעות לה זכו במקום העבודה. על כן לינור "מתקשה להבין מה הקשר בין המוחלשות הזאת לבין זכותו של מעסיק לפטר עובדים מיותרים", ולמעשה טוענת כי הקביעות תפגע ביעילותם של העובדים המוחלשים.
לינור, מסתבר, איננה היחידה המחזיקה בדעה שלילית כלפי המאבק למתן זכויות לעובדי הקבלן, ויעידו על כך מעל אלף הלייקים להם זכה הפוסט המדובר - מעל אלף איש שהסכימו עם ההסבר שסיפקה אשת התקשורת, בלשון חדה ומצליפה, בנוגע לשאלה מדוע השביתה לא תתרום לפתרון הבעיה האמיתית של הכלכלה הישראלית: עצלנותם וחוסר יעילותם של עובדי המדינה – בין אם מדובר בפקיד המדינה ("המפהק מול החלון"), בעובד חברת החשמל ("שלא עבד באמת כבר שנים"), או מורה לחשבון "שלא יודעת חשבון" ועוד.
צריך להתפלא על ההתלהבות הרבה שאוחזת באלו טוענים כנגד מתן זכויות לעובדים המשתכרים שכר נמוך – עובדים שלעולם אינם בטוחים בגובה המשכורת החודשית שלהם ועשויים להיות מפוטרים מדי שנה בשנה בשל הפסקת ההתקשרות עם החברה הקבלנית. רבים מעובדי הקבלן, במיוחד אלו המועסקים בענפי השמירה והבטחון, הם עולים חדשים ומבוגרים הנאלצים לעבוד בשל פנסיה שאינה מספקת; המאבק שלהם אינו מאבק ציני ופריווילגי של ניסיון להשיג עוד ועוד זכויות כפי שמציגה אותו לינור, אלא מאבק בסיסי ליחס מכבד, שכר קבוע, מתן זכויות באופן שווה ועל פי החוק, וכן - אפילו ביטחון תעסוקתי.
בעולם אותו ציירה לינור אין מדינה ואין מגזר ציבורי. דברים איכשהו מסתדרים ופועלים מעצמם, בכוחה של אותה יד נעלמה המוכרת היטב מלימודי כלכלת השוק; העולם הזה הינו יעיל להפליא, ובו כל פרט מקדם את ענייניו. הביקורת הנ"ל מסגירה יותר מטפח מתפיסת עולם "איין ראנדית", של אלו הסבורים כי על החברה האנושית לפעול לפי עקרונות אגואיסטיים, שגילויי חמלה לחלש הם סממן של חולשה, ושבמרכזה עומד ערך אחד, יחיד ומקודש – אני, ולעזאזל האחרים.
רעיונות ישנים ומיושנים
הטרגדיה של מי שאוחז בתפיסת העולם של לינור, מגולמת בעצם התפיסה עצמה; הפוסט של לינור מסגיר כי היא מיסיונרית של רעיונות שאט אט מאבדים מהרלוונטיות שלהם. אולי בשנות ה-90', לאחר עשורים של סגירות כלכלית שנתפסה כמדכאת את חירויות הפרט, היה זה "מגניב" לחבוט במגזר הציבורי הרחב ובכלכלה המסורבלת ולהלל רעיונות קפיטליסטיים שסימלו אז יותר מכל פתיחות וחירות. אלא שמאז זרמו לא מעט מים עכורים בכלכלת השוק הישראלית, שלמרבה הצער, לא רק שלא הביאה שגשוג כמצופה - אלא יצרה במו ידיה פערי מעמדות שלא היו כמוהם בכל תולדות המדינה.
כך נולדה התופעה הנפשעת של מעמדות בשוק העבודה (בראש ובראשונה ע"י התבססותם של עובדי הקבלן), ושל הנהייה אחר העבודה הזולה ואחר העובד הפחות מיומן - עובד בר תחליף ממנו ניתן להפטר כחפץ ולתייג את שכרו תחת סעיפי הקניות והרכש, מתחת לסעיף הזמנת המהדקים. ההתנגדות לניסיון של עובדים אלה לבקש הכרה בכבוד כעובדים וכבני אדם, מגלים כי לינור ותומכיה לא מבחינים בתהליכים העמוקים ומרחיקי הלכת של ההתפכחות הכואבת מהקפיטליזם החזירי.
אחרי שנים של התעלמות מהפערים הכלכליים העצומים שקיימים בחברה הישראלית, המגמה מתהפכת. השביתה הנוכחית מגלמת בתוכה רעיונות של סולידריות חברתית, בבסיסם ההכרה שעובדי הקבלן לא מסוגלים לשבות בעצמם; אין להם לוביסט שמתרוצץ בכנסת כדי לקדם את עניינם, ואין להם פינה או תוכנית רדיו קבועה לשטוח בה את הגיגיהם. זו בדיוק פירמידת מאסלו ההפוכה של החברה הישראלית ב-2015 - מי שהכי מגיע לו, מורחק ממוקדי הכוח וההשפעה, ומי שקרוב אליהם משתמש בבמה שניתנה לו כדי לגדף ולחבוט באותם אלו שהחברה הפקירה במשך שנים.
לסיום, מילה אישית לגברת לינור: את משכורתך המשולמת לך מידי התחנה הממשלתית בה את משדרת, מממנים משלמי המיסים, ביניהם גם עובדי הקבלן - עובד השמירה שצריך לריב עם חברת הקבלן כי לא הועברה לו פנסיה כבר חודשיים, עובדת הניקיון שמפחדת לא לגמור את החודש, ועובד המטבח שמעולם לא זכה להעברת דמי הבראה. דעי, שבדיוק את אופן העסקתם הפוגעני הזה, את מבקשת לשמר.
הכותב הינו רכז תחום עובדי קבלן בעמותת קו לעובד