"איך, איך זה קרה לו, איך", שואלים כולם. באמת איך. ולא שלמישהו יש תשובה. הרי ברור שישי לוי יודע את ההמנון. אז איך הוא התבלבל במילים בפתיחת גמר גביע המדינה בכדורגל? ובכן, אולי רק ישי לוי או המאמן האישי שלו יודעים בדיוק איך זה קרה. כל השאר יכולים להצטרף למחנה הלועגים או למחנה המרחמים. אני רוצה להציע עוד מחנה: מחנה המתבוננים והמנסים להבין משהו כללי יותר מפשלה, פדיחה או רגע עצוב של זמר פופולרי.
אז מה בכל זאת ניתן להבין מהפדיחה הזו? כל מיני דברים. שהזכרון בוגדני, ש-40 אלף איש באצטדיון זה דבר מלחיץ, ש"לכל אחד זה עלול לקרות". אבל גם אפשר אולי להסיק את המסקנה, שההסבר לכך שישי לוי שכח את מילות ההמנון, נעוץ בדיוק בהגדרת הבעיה: השיכחה, כלומר הזכרון. כי יכול להיות שישי לוי, כמו רבים רבים אחרים בארץ, פשוט זוכר את ההמנון, מבלי שהוא מבין מה הוא אומר.
כשאנו מנסים לזכור משהו באמצעות שינון, ושינון בלבד, זו עלולה להיות התוצאה. וכבר כאן חשוב לומר כי אין רע בשינון. התרבות היהודית בנויה על שינון, ומי מבני גילי לא זוכר בעל פה קטעים נפלאים כמו "הרי גלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות", או "הוי ארצי מולדתי הר טרשים קרח" ועוד. אדרבא, חג שלם – חג הפסח – בנוי על ציווי "זכור". אבל שם בדיוק הבעיה. תחשבו רגע על קטע מאד מפורסם מתוך ההגדה של פסח: "והיא שעמדה". כמה מכם יודעים לשיר את השיר? אפשר לשבת. כמעט כולם. אבל כמה מכם יודעים מי זו שעמדה?
כשהשפה מתפייסבקת, מסתמסת ומתמוססת
אז לפני שנחזור להמנון, וכדי שלא תהיו במתח, נספר ש"היא שעמדה" איננה מרים הנביאה וגם לא יושבת ראש הכנסת, אלא האמונה. היא זו שעמדה לאבותינו ולנו. ומה לכל זה ולהמנון, אתם בוודאי שואלים. התשובה פשוטה למדי: במקום בו מטבעות לשון הופכים מצוות אנשים מלומדה, מעין אוטומציה של מלים ומושגים, השינון הופך לעיקר והבנת התוכן לתפל. או אז, במצבים של לחץ, כמו עמידה מול 40 אלף איש בצבעי אדום-ירוק, הזכרון בוגד והלשון מתגלגלת לה מסיסמא לסיסמא, והתוצאה בהתאם.
מאין לי? אין לי ברירה אלא לומר את האמת: אין לי מושג. יתכן וישי לוי מבין היטב שההמנון שלנו בנוי על התניה פשוטה שאם "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ועין לציון צופיה", אז "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו". יכול להיות שהוא מבין את זה כפי שמבין את זה כל אחד מאזרחי ישראל. אבל יש לי הרגשה שהמצב רחוק מלהיות כזה. כי השפה הציבורית הולכת ונהיית רדודה ושטוחה. היא "מתפייסבקת" ו"מיסתמסת" ומתמוססת לה לאיטה בכזה-כאילו-סבבה ו-פחחח.
לא, אינני שייך לפיינשמעקערים המגנים את הסלנג הדינמי והיצירתי שלנו. אי אפשר ליהנות מקצב החיים הישראלי, ולדחות באותה נשימה את אחת מתוצאותיו: השטחת התרבות. אבל קצת להתאמץ ולתקן אפשר ואפשר. גם בכיתה, גם בתיקשורת, בכל מקום בעצם: מותר להעמיק, לתת עוד תשומת לב, קצת יותר כבוד למלה הכתובה, בוודאי אם היא מתגלגלת לה בתחביר לא שגרתי כמו זה שכתב לנו אימבר.