ביום רביעי האחרון ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לנאום בכנס דה מארקר. העיתון יצא במהלך אמיץ ומרתק: כנס תחת הכותרת "לכתוב את עתידה של ישראל לשנת 2021", שמטרתו לנסח תוכנית אסטרטגית למדינת ישראל בהיבט החברתי-כלכלי.
אין להקל ראש במהלך הזה. נכון, הוא שאפתני. נכון, זה אינו תפקידו של גוף תקשורת לכתוב את התוכנית ארוכת הטווח של מדינת ישראל לעשור הקרוב. אבל יש לברך ולהעריך את העובדה שהעיתון לקח אחריות כלל חברתית והחליט לא רק לדווח ולבקר, אלא גם לאסוף את האנשים הטובים ביותר ולנסח ביחד איתם את עתיד המדינה.
כאמור, ראש הממשלה הוזמן לדבר בפני באי הכנס – כשלושת אלפים נשים וגברים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, בכירי המשק, אנשי המגזר השלישי, פילנתרופים ועוד הרבה אנשים ונשים חכמים. גם אני הייתי שם.
לא ארחיב על התורים הארוכים והעיכוב של שעתיים לפחות בשל הבידוק הביטחוני בכניסה לאולם. גם לא ארחיב על העובדה שמשתתפי הכנס הערבים – נדמה לי שכולם – החליטו שלא לעבור את הבידוק הביטחוני או החליטו שאינם רוצים לשמוע את ראש הממשלה. אני רוצה לספר על נאומו של ראש הממשלה.
פה מוסיף, שם מקצץ
אחרי שעה של נאום, אני בטוחה שראש הממשלה ואני חיים בשתי מדינות שונות. נתניהו חי במדינה חזקה שבה הכלכלה צומחת. נתניהו חי במדינה שבה נוספו מאה אלף מקומות עבודה חדשים. נתניהו חי במדינה מובילה בעולם מבחינה כלכלית. במדינה של נתניהו נותרו רק עוד נושאים בודדים שיש לטפל בהם, ביניהם הגדלת ההשתתפות בשוק העבודה, רפורמה בתשתיות ובבנייה, חיזוק ההיי-טק וחינוך.
אני, ככל הנראה, חיה במדינה אחרת לגמרי. אני חיה במדינה המובילה בעולם המערבי בפערים בין עשירים לעניים. אני חיה במדינה שבה יש מיליון ושבע מאות אלף עניים. אני חיה במדינה שבה גם עבודה אינה מחלצת מעוני, ולראייה: השנה נוספו למספר העניים עשרות אלפי משפחות שבהן שני ההורים מפרנסים, ורבים מהאנשים המצויים מתחת לקו העוני הם אנשים עובדים. אני חיה במדינה שבה הרפורמה בתשתיות ובבנייה, מהיוזמות העיקריות של נתניהו, שנויה במחלוקת, ועלולה להביא להשתלטות של בעלי הון על קרקעות מדינה ולאו דווקא להורדת מחירי הדירות. אני חיה במדינה שבה ההיי-טק, עם כל כוחו וייחודו, אינו תוכנית כלכלית אסטרטגית למדינה שלמה.
והחינוך: אין ספק שהחינוך הוא מילת המפתח. נתניהו התגאה בנאומו בכנס על כך שהוקצו שבעה מיליארד דולר להשכלה הגבוהה לחמש השנים הקרובות. אבל הוא שכח לספר שלא מזמן הממשלה קיצצה ארבעה מיליארד דולר מההשכלה הגבוהה. לכן התוספת הזאת אינה באמת תוספת, אלא תיקון עוולות העבר, שלא לדבר על הגידול הטבעי במספר הסטודנטים. נתניהו דיבר על תגמול על מצוינות. זוהי עוד מכבסת מילים למגמה השלטת באוניברסיטאות, לפיה חוגים שאין להם ביקוש נסגרים ומחקרים בסיסיים מקוצצים. זוהי מגמה מסוכנת. אוניברסיטה אינה עסק, אלא מקום לידע חופשי, למחקר פתוח, לגירויים אינטלקטואלים.
אז איך יכול להיות שנתניהו, שבא לכנס כלכלי-חברתי כל כך גדול, שבא להשתתף בניסיון מרגש וחשוב לקיים דיון משתף של כל הגורמים בחברה ולייצר את התוכנית האסטרטגית של ישראל – איך יכול להיות שהוא לא אומר מילה אחת על החברה, ובוחר לדבר רק על היבט צר של הכלכלה? נתניהו, הדיבור הזה כבר לא תופס. חברה וכלכלה שלובות זו בזו. החברה היא "הקליינט" של הכלכלה. לכל החלטה כלכלית יש השפעה חברתית. איך זה יכול להיות שראש הממשלה כל כך מנותק חברתית?
ענת סרגוסטי היא מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית