הסיפור שלנו מתחיל כמו הסיפור של הרבה זוגות דתיים אחרים, הכרנו בשידוך ואחרי שנה וחודשיים התחתנו. שנתיים אחרי זה נולדה רוני הבכורה, אחריה נולדה גילי ולבסוף הגיע נועם הקטן. טוני הייתה אימא מדהימה, היא קיבלה מהילדים אנרגיות והשקיעה בהם בסבלנות ובתשומת לב. הערצתי אותה על החינוך שהעניקה להם ועל הדרך שגידלה אותם. היא הייתה היד הרכה, המחבקת והמכילה.
טוני, שהאמינה שהיא בקבוצת סיכון לסרטן השד שכן סבתה נפטרה מהמחלה, ניגשה בגיל 35 לרופאה בבקשה להפניה לבדיקה לגילוי מוקדם, אך הרופאה קבעה שאין צורך בבדיקה מעבר לביקור אצלה ואנחנו המשכנו את חיינו כרגיל. טוני, שהייתה אימא מסורה, הניקה את נועם הקטן במשך שנתיים, ובמשך כחצי שנה הרגישה שמשהו לא בסדר בשד אך הניחה שזה גודש חלב שהצטבר. בשלב מסוים, כשהגודש כבר היה גדול מדי וכואב מדי היא החליטה לנסות להיבדק שוב, אלא שאז זה כבר היה מאוחר מדי. טוני אובחנה בסרטן השד בשלב 4 המתקדם, סרטן שכבר הגיע לבלוטות הלימפה לכבד ולעצמות.
באותו שבוע שבו קיבלנו את האבחון אחי התחתן. טוני לא רצתה שאף אחד חוץ מאימא שלה יידע שהיא חולה והגענו לחתונה בלי לספר לאיש. כבר בימים הראשונים, כשגילו שהסרטן הורמונלי, טוני הייתה צריכה לעבור כריתת שחלות כך שלשבת החתן היא הגיעה אחרי הניתוח, חלשה וכואבת. כששאלו מה קרה המצאנו תירוצים. במשך שנה ושלושה חודשים רק מתי מעט ידעו שהיא חולה, אפילו לילדים לא אמרנו דבר. כל אותה תקופה טוני טופלה בתרופות ביולוגיות והורמונליות, כל פעם ניסינו משהו אחר וכל פעם זה לא עבד ועברנו לטיפול הבא.
במשך כל אותה תקופה קיבלנו סיוע מגורמים רבים. בעמותת אחת מתשע סיפקו לנו מידע חיוני על המחלה ועל הביורוקרטיה הכרוכה בהתמודדות איתה. קיבלנו תמיכה מדהימה במחלקה האונקולוגית בבית החולים וגם מהצוות הפסיכולוגי והמלווה הרוחנית שבשיחותינו יכולתי לפרוק את כל הקושי שנשאתי באותה עת. גם עמותת עזר מציון סייעה לנו בדאגה לכל מחסורנו בבית החולים ובגישה לבית אורנית שמארחים את הילדים וההורים לפעילויות מהנות.
אחרי שנה ושלושה חודשים, הסרטן התקדם בבת אחת למוח ולריאות. אז הגיע השלב של הכימותרפיה, ידענו שזה ישפיע על המראה החיצוני של טוני והחלטנו שהגיע הזמן לשתף את הילדים. הסברנו להם שאימא חולה, ושזו מחלה שהרופאים מנסים למצוא לה פתרון ואנחנו מאוד מקווים שיצליחו, אבל יכול להיות שהם לא יצליחו, ואז נשאר רק אני והילדים, ואימא לא תהיה. הקטנים הבינו פחות אבל רוני הבכורה הייתה כבר אז ילדה פיקחית מאוד. בהמשך, כשהבנו שנשארו רק שבועות או חודשים ספורים אמרנו לילדים שהרופאים כנראה כבר לא יוכלו לרפא את אימא, ושנשאר לנו רק להתפלל לרפואתה, ובשבוע האחרון, שהיא כבר הייתה מורדמת, הסברנו לילדים שהרופאים רק דואגים שלא יהיה לאימא כואב, ולנו נשאר להמשיך להתפלל לנס. ואז הגיע אותו מוצ"ש, הגעתי הביתה לילדים מבית החולים וסיפרתי להם שאימא נפטרה.
מאז שטוני איננה אני מנסה למצוא דרכים להסתגל למציאות החדשה, חמותי עוזרת לנו רבות ואני נעזר במטפלת נוספת שמגיעה אחר הצהריים עד שאני מגיע הביתה מהעבודה. כל אחד מהילדים שלנו מתמודד אחרת עם לכתה, הגדולה מסרבת להתאבל ודואגת למלא את זמנה בדברים שמשמחים אותה כמו קריאת ספרים ובילוי עם חברות. ולעומתה האמצעית, שמרבה לחייך ובעלת שמחת חיים פנימית, עברה תהליך בריא יותר, הרבה בזכות הגננת המקסימה שהייתה לה. היא דיברה על אימא, נתנה לעצמה לבכות כשהעצב הגיע והתמודדה בפתיחות עם האבל, ואילו הקטן, שטוני כל כך אהבה ופיתחה איתו קשר מיוחד, נכנס כעת לכיתה א ואני רואה כמה חסרה הייתה הדרך החינוכית שלה בשנותיו בגן.
הכי הרבה טוני חסרה לנו בערבי שישי, אלו הרגעים הקשים מכל, אלו רגעים שבהם הייתה כל כך דומיננטית, הרגשנו את היד שלה בכל דבר, בבישולים, בישיבה המשפחתית סביב שולחן השבת, בשירים שאהבה לשיר. בשנתיים הראשונות מאז שנפטרה כמעט ולא עשינו ארוחות שישי בבית, לא הייתי מסוגל. רק בחצי שנה האחרונה אני משתדל להחזיר את ארוחות שישי, ולארוחות האלו הכנסנו הרבה שירים שמחים כדי לשמור על אווירה טובה ולהתגבר על העצב.
כאדם מאמין, אני מאמין שמה שקרה היה צריך לקרות, ועם זאת הציווי שלנו – 'ונשמרתם לנפשותיכם' - הוא חלק בלתי נפרד מהעניין: חשוב להתעקש ולעשות כל דבר כדי להגיע לגילוי מוקדם, כי מה שקרה לנו, אבחון בשלב כל כך מתקדם, פשוט לא צריך לקרות לאף אחד.