בשנים האחרונות אנו עדים להתקפות חוזרות ונשנות על מערכת אכיפת החוק בכלל ועל המשטרה בפרט. התקפות אלו, כאשר הן באות מנבחרי הציבור פעם אחר פעם, יום אחר יום, מחלישות את מעמדה של המשטרה, והניסיון הבלתי נלאה לצייר לה "אג'נדה" פוליטית, פוגם באופן מהותי ביכולת של המשטרה להפעיל את סמכותה. שחיקת סמכות מתמשכת זאת מביאה לידי כך שגם כשמשטרה מתריעה על סכנות מוחשיות וממשיות היא לא זוכה להתייחסות רצינית, והדברים נסגרים 'מעל לראש שלה' על ידי הדרג הממשלתי והפוליטי, אותו דרג שמחליש אותה.

מה תפקידם של מוסדות וגופים ממשלתיים? בראש ובראשונה לתת שירות לציבור. כך, המשטרה סבורה שתפקידה איננו למנוע אירועים דתיים ואזרחיים, אלא לפעול על מנת לאפשר את קיומם ולוודא שהם מתרחשים בתנאים בטוחים.

אבל מה קורה כאשר המשטרה מתריעה שוב ושוב על סכנה שאיננה ברת פיתרון? או שהפיתרון מחוץ לטווח הסמכויות שלה? אף אחד לא מקשיב ואז קורה אסון.

בכל שנה מגיעים להר מירון למעלה מ- 400,000 איש ואישה. כן, זה המספר. פנומנלי. בכל שנה מחדש הלחצים גוברים לקראת הילולת הרשב"י לאפשר לכמה שיותר אנשים להגיע. רק שבכל שנה האירוע מתפרס על כמעט שתי יממות, ותוכנית ההדלקות שהמשטרה בונה ביחד עם הנציגים השונים, מאפשרת ריווח בין ההדלקות של החסידויות השונות כך שחסידות אחת מסיימת ויורדת מן ההר ומאפשרת למבקרים חדשים לעלות. השנה ל"ג בעומר 'נפל' ביום חמישי, כלומר - לא ניתן לרווח את ההדלקות בגלל השבת.

כדי לתת מענה לצורך ההולך וגובר בכל שנה לעוד ועוד מבקרים, נבנו מערכי היסעים מתוחכמים, הוכנו תוכניות בטיחות, התבצעו בדיקות הנדסיות, נעשה תיאום בין הרשויות השונות ומשטרת ישראל פורסת אלפי שוטרים ושוטרות בשטח (5,000 שוטרים ושוטרות היו השנה במירון).

אבל כל זה לא מספיק ולא יכול להספיק, כי את הפיזיקה של ההר הזה אי אפשר להנדס. ההר קטן, שטח ההר לא גדל בכל שנה ביחד עם גידול האוכלוסייה ועם הגידול בביקוש להגיע, כאילו להכעיס ההר נשאר קטן. ומכאן, לא צריך להיות גאון בתורה או בכיר בדרגות, התוצאה כתובה באותיות של קידוש לבנה: עומס אנושי בלתי נסבל, דוחק עד אובדן היכולת לזוז וסכנת חיים ממשית.

מירב לפידות (צילום: יהודה איטח)
כשמהשטרה מתריעה ואף אחד לא מקשיב - קורה אסון. מירב לפידות | צילום: יהודה איטח

לאלו שמאמינים כי משמיים מגינים עלינו, עדיין, אנחנו כאן על האדמה צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו. "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד", זאת ההשתדלות שלנו.

הכאב של האובדן הוא כבד מנשוא, 45 אנשים שאיבדו את חייהם באופן כל כך טרגי. קשה לדמיין את זה, את הדחיסות, העומס האנושי, הצפיפות והדחק עד אובדן חיים. וזה כל כך מיותר, מוות כל כך מיותר.

עם ישראל השוכן במדינת ישראל הוא עם מפולג, זה לא סוד. יש אנחנו והם, שמאלנים וימניים, ספרדים ואשכנזים, מרכז ופריפריה, דתיים וחילוניים, קבוצות שונות באוכלוסייה שגם מאופיינות ברמות שונות של ציות לחוק.

זאת העת לחשבון נפש של כולנו, ובעיקר של אלו הסבורים שהם מעל לחוק או לחילופין, שהחוק הקובע עליהם הוא זה משמיים. באירוע הזה נוכחנו לדעת שאי שיתוף הפעולה עם הרשויות והממסד חוזר כבומרנג כל כך כואב. החוק, גם אם הוא של מדינה חילונית והנהגה אזרחית, בא בראש ובראשונה כדי לשרת את האזרחים, את כל האזרחים, ללא יוצא מן הכלל. החוק מטרתו לעשות סדר בכל חברה, לארגן את המותר והאסור ולאפשר מרקם חיים תקין ובטוח לכל.

למשטרה תפקידים רבים והראשון שבהם הוא אכיפת החוק, אך באירועים כמו ההילולה בהר מירון תפקידה של המשטרה הוא שמירה על הסדר הציבורי ועל הביטחון של המתפללים. המשטרה נמצאת שם בשבילם, לא נגדם. אולי הגיע הזמן לשנות נרטיב ובמקום לאיים על הילדים שלנו "אם לא תאכל יבוא שוטר" (לא, הוא לא יבוא, לא לסיים מהצלחת איננה עבירה) ולהביא לתודעתם ששוטר הוא כדי לסייע ולשמור שתחזור הביתה בשלום, שנגיד לילדים שלנו "אם תלך לאיבוד תחפש שוטר", הוא יחזיר אותך הביתה.

הגיע הזמן להשאיר את המשטרה מחוץ לשיח המפלג ולעסוק בדברים החשובים באמת: מיפוי כלל האירועים המשמעותיים, אזרחיים או דתיים ולבנות את המנגנון הרגולטורי הנכון לתכלול וסינכרון האירועים.

המרכז הארצי למקומות הקדושים במשרד הדתות הוא זה שאמור לתכלל אירועים כמו ההילולה של הרשב"י. הגיע הזמן לבנות את הפרוצדורות לשילוב זרועות באירועים בהם יש גורמים גופים רבים הנוטלים חלק בארגון ובביצוע: רשויות מקומיות, מועצות אזוריות, גוף הנדסי, נציגי המשתתפים על כל זרמיהם וחסידויותיהם, משטרה, כיבוי והצלה, מד"א, פיקוד העורף, משרד התחבורה ועוד. זוהי רק רשימה חלקית של הגופים הלוקחים חלק בארגון אירוע כזה.

ראוי להערכה הוא ממ"ז צפון, ניצב שמעון לביא שהחליט בגדלות נפש וערכיות לקחת על עצמו אחריות מלאה על מה שקורה בגיזרה שלו. כבר שכחנו איך זה כשיש מישהו שבאמת לוקח ברצינות ובאחריות את הסמכות שלו. אבל אסור שלקיחת אחריות זו שלו תהווה עלה תאנה לכל אותם אלו שלא עשו זאת. ניצב לביא אחראי, במקרה הכי אופטימלי, רק לפעילות המשטרה (וגם במשטרה יש עוד אגפים שיש להם חלק נכבד באירוע זה כמו אגף המבצעים ואגף התנועה).

אבל מי ייתן את הדין וייקח אחריות על ההתעלמות מקריאות המשטרה במשך שנים רבות על הסכנה באירוע הזה? התשובה לכך טמונה בסוג הוועדה שתקום לבדוק את האירוע. הכי נוח יהיה להשאיר את חקירת מח"ש (שאיני בטוחה כלל וכלל שהיא בכלל הגורם המתאים לתחקר אירוע כזה, זהו אינו אירוע פלילי אלא תיחקור מבצעי) אבל אסור שזה יישאר כך. כולם צריכים להיבדק ולו רק בשביל שנוכל למנוע את האסונות הבאים. רק וועדת חקירה ממלכתית תוכל לבחון את כל הגופים ולהסיק מסקנות אופרטיביות.

מירב לפידות היא נצ"מ בדימוס ודוברת המשטרה לשעבר, כיום מנכ"ל לפידות גולדפינגר תקשורת ואסטרטגיה.