מאז הקורונה, התפנה לי זמן לעסוק בענייני הנפש. אני משער שזה קרה לעוד כמה מאות אלפי עצמאים. פתאום הפכתי לאיש – אדם עם דאגות, איש שהוא גם אבא מובטל, איש שנשוי לאישה מובטלת, איש שחולם בלילה על צמיגים שרופים. איש שנשבר לו משקרנים, נצלנים, גנבים, מהנהגה שדורכת על גרונם של עצמאים. בקיצור, נהפכתי לאיש. אשתי תגיד שזה טוב כי בחלק מתחומי החיים אני מעוכב התפתחותית. הבן שלי בן ה-10 יגיד שזה רע כי אבא כבר יותר איש ופחות בן 10, אבל זה לא משנה. בגלל הקורונה - או בזכותה - אני יותר איש.
זו כנראה הסיבה שכשפנו אליי והציעו לי לכתוב טור על עולם התרבות הגוסס, הבנתי שאין לי עניין להתמקד רק במצוקת התרבות. זה נושא חשוב, אבל העיסוק הבלעדי בו מטשטש את הדיון האמיתי. מצב התרבות הוא התוצאה - תוצאה כואבת (ואני, כמובטל, יודע כמה) - אבל אם אנחנו חושבים מעבר לענני הקורונה, הבעיות שלנו התחילו הרבה קודם. ואם לא נעצור לדבר עליהן, ועל מי שאחראי לכך שהמצב רק החמיר בעשור האחרון, הקורונה תעבור והרבה דברים מקולקלים יטואטאו מתחת לשטיח.
רוב פועלי התרבות במדינה הם בני ובנות מעמד הביניים ולמטה מזה. מעט מאוד מוסדות תרבות מספקים לעובדים האלה מעמד של שכירים, תלוש משכורת ראוי ותנאים סוציאליים, ולכן הם נאלצים להיות עצמאים. יש בינינו כאלה שזוכים לפעמים לגעת בשמנת, אבל הרוב הגדול לא שם, ולכן "זעקת התרבות" היא זעקתם של עצמאים, בדיוק כמו זו של עצמאים מכל התחומים האחרים. לא צריך תואר בכלכלה, כל עוסק מורשה ממוצע יודע שכ-55 אגורות ממה שהוא מרוויח יילכו ישירות למדינה ושהפנסיה שלו תהיה עלובה למדי. אז הקורונה היא הזדמנות. הזדמנות לדייק את הכעס שלנו ולדייק למי אנחנו מפנים אותו, הזדמנות לכל העצמאיים להתקומם – כי הצרות שלנו לא התחילו עם אדונים מנותקים כמו צחי הנגבי, שחושב שמקרר ריק של שחקן או טכנאי סאונד זה חרטא, אבל הקורונה היא הזדמנות להפנות את הכעס אליהם ואל כל האחראים - ולנתק אותם מהכיסא.
עד הימים האחרונים, נראה שהיינו פחות פוליטיים בתקופת הקורונה. פחות שמאל-ימין, פחות "כן ביבי" או "לא ביבי". מן הסתם אני לא מדבר על הפוליטיקאים, אלא עלינו, אזרחי ישראל. בפוסטים ברשתות החברתיות לא היו כמעט ויכוחים פוליטיים אידיאולוגים. למה? כי יש לנו מכנה משותף: או שנפגענו מהקורונה או שאנחנו מכירים היטב אנשים שנפגעו מהקורונה. אז כשברשתות החברתיות מישהו מביע מחאה על אטימות הפוליטיקאים ותומכי נתניהו לא ממהרים להלל את התנהלותו של המלך (והנה בגללי נשלח צבא של טוקבקיסטים לשנות את המאזן), יש פה הפוגה במתיחות הקבועה שהפכה אותנו לשני מחנות. אני לא אומר שמצביעי ביבי אדוקים לא יצביעו לו שוב בבחירות הבאות, אבל בואו ביחד מימין ומשמאל נקשיב לשקט וננשום את ההפוגה, ננסה להספיק ללמוד מזה משהו לפני שמוצאים חיסון. כי מרגע שהקורונה תסתלק יחזור ראש הממשלה לעבוד בזה, בליבוי השנאה, ואנחנו נמצא את עצמנו שוב מופרדים למחנות, מרירים, כועסים, מאשימים.
עכשיו כשנגיף מיקרוסקופי הופך את נתניהו מאסטרטג ממולח ששולט ברגשות הציבור לאדם שצריך לנהל משבר אזרחי – משבר שאי אפשר לקשר אותו לחטאי מפא"י ההיסטורית או לתקשורת העוינת בהווה – הוא פתאום לא נראה כוכב. הוא מנהל את זה רע ואין דרך לסובב את זה.
כרגע, בחזית שלהוב מצביעיו, ביבי הוא לא פחות ממובטל. אפשר לומר שהקהל של ביבי לא בא להופעות שלו. וגם אם יש לו כמה שפנים לשלוף, הקורונה לקחה לו את הבמה. אז חוץ מלבקש בלי בושה הנחת עובד מדינה של מאות אלפי שקלים, נשאר לו עיסוק אחד ברור שהוא לחלוטין לא מתורגל בו: לנהל את משרדי הממשלה עם אפס פידבק. הוא איש מוכשר, הוא יכול, אבל הוא כבר עשיר מדי וכוכב מדי ומכור לאהבת הקהל מדי בשביל לעשות באמת את העבודה. בלי קהל ובחירות באופק אין לו שפיץ.
ועכשיו אנחנו העצמאים דורשים מגרוננו הזועק, עוד לפני הצדק, הבהרה פשוטה: מה יהיה עלינו ועל ילדינו. אנחנו מקבלים תשובות מעורפלות ומגלים שנתניהו בעצמו לא יודע איך המערכת עובדת. מקבלים את צחי הנגבי, שצריך את אופירה וברקוביץ' שיסבירו לו שגם לאנשים כמוני מתרוקן המזווה. עד שהגיעה הקורונה מעמד הביניים היה השטיח שעליו דורכת ממשלת נתניהו. אפשרנו לו להשוויץ בתל"ג ובמצב הכלכלה הישראלית. אבל לא עוד. עכשיו מעמד הביניים, בעלי העסקים, העצמאים, פועלי התרבות – כל אלה צריכים לומר לנתניהו ועושי דברו: הרומן שלך עם מדינת ישראל עומד להיגמר. סע לשלום. על החתום, זה שהפך לאיש.