נכון, לא גיליתי אתמול שאני נשואה לאיש ציבור, אבל מה שכן גיליתי אתמול זה שנחצה הגבול. קשה לי להאמין שיש מישהו במדינה שלא ראה או שמע מה שעבר עלי ועל ילדיי בשבוע אחרון. זה התחיל במסווה לגיטימי, תחת השם המקודש "הפגנת מחאה". קומץ של כ-20 איש באו תחת חלונות ביתי והחלו לצעוק. עד כאן - סביר. אך הם לא צעקו או מחו נגד דעות או עמדות פוליטיות של בן זוגי ח"כ זאב אלקין, שברוב חוצפתו החליט לשנות את דרכו בתוך הפוליטיקה. הם באו לפגוע.

"רוסיה עלובה, גויה, אישה מטורפת!", אלו המילים שנבחרו והוטחו לעברי בצעקה עזה.

אז אני בחוץ, רועדת מפחד אך יודעת שאם לא אתעד ולא אזעק זה ימשיך. בתוך הבית נמצאים שני ילדים, בן 8 ובת 5 וחצי, שרק לפני שבוע אותו איש צרח לעברה "אבא שלך פושע ובוגד". הילדה אחוזת פחד וקפואה, הבן מודאג אך מנסה להגן על אחותו ולהרגיע. בעוד כמה שעות הוא יתפרק על צווארי בבכי מר ושובר לב וימלמל "אמא, תעשי שלא יהיו עוד הפגנות מפחידות".

מאז שבן הזוג שלי בפוליטיקה ואני לצידו, חווינו מספר לא מבוטל של מחאות. אבל מה שקרה אתמול זו לא הייתה הפגנה. הייתה זו בריונות לשמה במטרה אחת ויחידה - להפחיד את המשפחה. ליצור לחץ, לשבור. מי שהגיע לפתח ביתי אתמוך בשעה 18:00 בערב ידע היטב שאת ח''כ אלקין הוא לא יראה שם, כי אלו שעות שבהן פוליטיקאים לא בבית, מה גם שבימי שני יש מליאה... הם באו להפחיד אותי ואת ילדיי. לקחת אותנו בני ערובה.

התופעה הנתעבת הזו חייבת להפסק כאן ועכשיו. להפגין זה לגיטימי, זהו ערך חשוב של חופש הביטוי אך קריאות הגנאי שספגתי הם לא חלק מזה. אין שום הצדקה שילדה בת 5 תבכה מפחד "אמא! הם ייקחו את אבא כי הוא עשה פשע". לזה אין שום לגיטימציה. אין שום סיבה שבעולם שאני לא אוכל לצאת מביתי ולאסוף את הילד שלי מהחוג כי בחוץ משתוללים אנשים שמאיימים עלי וחוסמים את דרכי.

אתמול, תוך רגעי הטירוף הרגשתי לבד. אני וילדיי, חשופים וחסרי אונים. אבל שנייה אחרי זה הבנתי שאני לא לבד, זאב מיד עזב את הכנסת ובא לאסוף את הבן מהחוג, החברים הביאו פיצה, אנשים התקשרו וכתבו בלי סוף וחיזקו, מכל קצוות הקשת של החברה הישראלית, ימניים, שמאלניים, אנשי ליכוד ומפלגות אחרות. אלו שמכירים אותי אישית ואלו שפעם ראשונה שמעו עלי מהרשתות החברתיות בהם הופצו הסרטונים שצילמתי.

בזכותם התמלאתי תקווה. תקווה שהמערכה הארורה הזו של שנאת אחרים תפסק כאן. כי זה לא סיפור אישי. השיח מזמן הפך לאלים וגזעני, ואין שום ניחוח דמוקרטי בו אלא שלטון ההמון הזועם.

בשבוע שעבר החלטנו לשתוק אבל היום אני רוצה לדבר. אני רוצה לבקש מכל מפגין באשר הוא - תפגין, אל תשתוק. אבל כשאתה בוחר מקום להפגין בו, תשקיע טיפה מחשבה האם המקום הזה לגיטימי. כי יש הבדל בין מעונות רשמיים ומשרדי ממשלה לבין בית פרטי של משפחה, גם אם אחד ממנה הוא דמות ציבורית. וכשאתה צועק, תחשוב שנייה מה ואיך כי אולי מעבר לחלון יושבת ילדה בת 5 מבוהלת ובוכה, ולא מבינה למה אנשים זרים קוראים לאבא אהוב שלה "פושע ובוגד".

ואולי אז נמנע כאן מלחמת אחים.