משהו טוב עבר על המדינה שלנו. זה לא קורה הרבה, אז בואו נהנה מזה. בא לי לתלות דגל. איזה עם ישראל חי אנחנו, ואיך אנחנו אוהבים לאהוב את זה בעצמנו. יאללה, מגיע לנו. כאמור, זה לא קורה כל יום.
אף אחד לא ישכח את היום הזה, וגם אני, בזמן אמיתי, קלטתי איך הסצינה הזאת הולכת להיצרב לי בהארד דיסק. יושבים על מיטת ילדים בחדר מלון קטן, שמונה נפשות, כולל ילדה בת 3 וחצי שבנתה על זה שגלעד שליט חוזר הביתה, אלינו הביתה, משפחה בחופשת חג סימפטית במלון סימפטי חמש דקות ממצפה הילה. ופתאום הוא מגיח מהאוטו, יהודי שברירי עדין ושקוע לחיים, מועבר בין חמאסניקים חסונים לאנשי מודיעין מצריים עבי בשר. אין לתאר את ההרגשה. פשוט אין.
ואז מגיע השלב הרציונלי של עיבוד הנתונים. אלף לאחד, אלף לאחד. הזיקוק של אתוס המעטים מול רבים. זה מה שתופס את העין הבינלאומית, זה גם מה שמתחיל להתגנב ללב של הערבים. אז הם קוראים קריאות קרב, ומנופפים בקלצ'ניקובים ומאיימים בנוהל הרגיל. ואין ספק; לראות את כל החלאות האלה ששוחררו חוגגים בקבלות פנים זה מכאיב ומרתיח, אבל אחרי שלב ההתפארות במחיר העסקה הערבים מבינים שהבדיחה היא עליהם. גם אצלם שינו את החוקים. האביב הערבי הוא תופעה מאוד משמעותית ומאוד עמוקה, ופתאום הפרט, גם בעולם המוסלמי, רואה את עצמו ומבין את ערכו. אולי היהודים האלה הם לא כאלה קופים וחזירים טמאים, אלא אנשים שדואגים לכל אחד מחייליהם בצורה מעוררת קנאה. זה מסר שעובר חזק, זה מסר שלא יכול היה להיקלט במערכת השיקולים של טיפוס כמו חאלד משעל.
לא דמיינו את המשיח חוזר הביתה במדי א'
יכול להיות, סביר להניח, שזו פנטזיה על שינוי אמיתי שתיגמר כמו תמיד בעוד איזה פעולת טרור מזעזעת או טיל גראד מרושע, אבל אני מעדיף ברוח האופטימיות הכללית לאמץ תקוותו הזהירה של גלעד שהשחרור שלו יסמן התחלה של שלום בין ישראל לפלסטינים. הוא אמנם אמר את זה לשאהירה אמין, העיתונאית המצרייה גסת הרוח שחטפה את הסקופ בעזרת ידידים מהמוחבראת, אבל זה היה אמין וטהור וזך.
הרי גלעד חייב להיות שליח של מטרה, של רעיון. הוא בא לעולם הזה כדי לעבור מסלול כזה וללמד את כולנו פה שיעור. שיעור אישי ושיעור חברתי. להזכיר לנו שהמדינה, הקשה, התובענית, בה אנשים משוסים אחד בשני על בסיס הישרדותי, מורכבת ממשפחה אחת, חמה, קיטשית, שמאמצת לחיקה את הבן שנלקח בשבי, שכמהה לחבק אותו ומוכנה לעשות הכל רק שיחזור.
יש את גלעד האדם, ויש את גלעד הסמל. אף פעם לא חשבנו מה יקרה אם הוא יחזור להיות אדם. חיכינו לו כמו למשיח, ולא דמיינו את המשיח חוזר הביתה במדי א' מהניילון ואז יושב על הספה, מחובק, מבוהל, ההורים והאחים בוחנים עד כמה הוא בסדר, הוא מנסה להיזכר איך מנהלים שיחה משפחתית. ועל השולחן המון אוכל, ופרחים, וטלפונים, ואס.אמ.אסים, ודפיקות חלושות על הדלת, ובחוץ קרנבל של תקשורת ושכנים ושוטרים, ומסוקים, וצפירות, וסירנות, ופלאשים, וגנראטורים מטרטרים מניידות שידור ובדלי סיגריות בתוך כוסות קרטון.
"בסדר לחבק, אבל לאט לאט", אמר אריק אינשטיין לכבוד הרגע שלו בתוך פסיפס הרגשות המדהים הזה, הקליידוסקופ הכחול לבן שהסתובב היום בתוכנו והסתובב והסתובב והפיק קשת של רגשות וצבעים ותחושות. התקשורת יישרה קו, הציבור הפנים והביע אהדה לקונספט, וכולנו ניתן לגלעד את הלאט לאט הזה שלו. גם זו החלטה נכונה מאין כמוה, מכבדת, בוגרת, כל כך לא ישראלית במובן הנדחף והמיוזע, ועם זאת כל כך אנחנו. זו אגב מורשת נועם ואביבה שליט, שניהלו מאבק מכובד, אתי, מעורר הערצה, ולימדו אותנו על עוצמת הרכות, על המים החוצבים בסלע.
לא עוד הדפס כחול של דיוקן
אז נכון וברור לכולם שזכות הציבור לדעת הכל ושגלעד שליט הסמל שייך לכולנו. הושקענו בו רגשית, שילמנו עבורו מחירים כבדים כחברה, שילמנו באהבה, ובכל זאת ברור שיש את האדם ויש את הסמל. את הסמל ננצור בליבנו, לאדם נאחל להיכנס לאט לאט למסלול החיים הכי טוב שהוא יוכל לקחת, ולא להעיק. אז נכון שלא היה ולא יהיה סלב כמוהו, אבל גלעד האדם, די ברור, הוא לא סלב. הוא לא יקבל הנחות על מכונית בתמורה לתמונה ב"עלוקה", ולא יסתובב עם עמיר גולדברג ואלעד הגמד בהשקות ויתפלל לקבל הזמנה ל"הישרדות VIP".
הוא יבין, אם לא הבין כבר, שהחוזה שלו עם החברה הישראלית זה לכל החיים, ותמיד נהיה איתו ונרצה לדעת מה שלומו, אבל הוא יחזור אט אט למימדים אנושיים, לא עוד הדפס כחול של דיוקן עם יד ימין מסתירה חלק מהפנים, לא עוד.
בדת היהודית של ריטואל קבוע בו לוקחים ממך משהו ואז מחזירים. אתה יוצא מהבית ועובר לסוכה לשבוע, ואז חוזר. אתה לא אוכל חמץ שבוע, ואז רץ אל הפיתה. אתה לא אוכל כמה פעמים בשנה, רק כדי לשבור את השגרה, להתבונן פנימה, ואז לחזור מהפאוזה הזאת אל קצב החיים.
זה סוג של תרגול בסיסי שאמור לגרום לך להעריך את מה שהפך מובן מאליו. גם במקרה של סאגת גלעד שליט, ההרגשה המרוממת של מיליוני ישראלים קשורה לזה, לעובדה שהם שוב חשו את הטעם של הישראליות הכל כך נדירה הזאת, טעם שאבד עם השנים.
לא סתם הפך גלעד שליט לקדוש של הישראליות המודרנית, האייקון המרחף מעל הקונצנזוס, השם שלא פסח על אף גן ילדים, כיתת בית ספר, שבט צופים, מחלקה בצבא, קמפוס אוניברסיטאי, מקום עבודה, סלון. הוא הפך שם קוד לשאיפה שלנו לחברה טובה, מלוכדת, שוחרת שלום ואחריות וכבוד האדם וחירותו. ולא סתם, אם תשאלו אותי, מי שגאל אותו ואותנו הוא ביבי נתניהו, שחתום פה על רגע מנהיגותי מעורר הערכה. זה אותו ביבי, שבצדק או שלא בצדק, שהפך לשם קוד לחברה קפיטליסטית, מתבדלת, חשדנית, דורסנית ולפוליטיקה של הרבה נאומים ומעט מעשים. זה התיקון שלו, וזה התיקון של כולנו, ואין אלא להתפלל שבעוד שבועיים-שלושה, שנעבור לנושא הבא, ונחזור לשגרת האדם לאדם זאב, לא ייכבה הניצוץ הזה ונזכור, בזכות הפרשיה הזאת, שהתפקיד ההיסטורי שלנו הוא קודם כל להיות בני אדם.